איזה כיף! סוף סוף לעזוב את החור ההוא… טוב, כשנמצאים מספיק זמן במקום, מגלים דברים שלא ראינו קודם.

ועכשיו, רחוב פרוג קורא לי! וזו דירה מהממת. הרבה יותר גדולה, מרווחת ועוד יותר קרובה לים. אפשר להגיד שכבר התמקמנו, וזה בדיוק הזמן לספר לכם על עוד חוויה מעניינת. הרי איתי לא צריך יותר מכמה ימים כדי למשוך אש…
בדירה הקודמת הייתה לנו מכונת כביסה. כאן אין. חיסרון אולי יחיד, אבל אפשר להתגבר עליו, במיוחד כשבכל חור בעיר יש מכבסה ציבורית או עירונית – איך שלא יקראו לזה. אז כשנגמרים התחתונים הנקיים, צריך ללכת ולבדוק מה זה אומר.
זה היה באחד מהלילות האלו של יום שישי שבהם נשארתי בבית. וכשלא יוצאים, מרגישים מהר מאוד שצריך לעושת משהו כדי למלא את הזמן. אחרי מקלחת ארוכה, לַק ושיחה על ‘אהבה’ עם סיגלוש, החלטתי שזה הזמן הנכון לכביסה.

וכך מצאתי את עצמי בשעה 12, לבד, עם איזה שש מכונות כביסה ועוד מספר דומה של מייבשים. קצת מאיים למי שלא מכיר. אבל הסתדרתי.

בהתחשב בשעה וביום, ידעתי שלא יהיה אף אחד שם. וצדקתי. זו כנראה הסיבה שירדתי עם כותונת לילה בלבד. כן כן, בלבד. ותו לא. היה קצת קר בדרך, אבל זה לוקח בדיוק דקה, אז לא נורא. בפנים, עם כל המכונות האלו, חמים ונעים.

הכנסתי את הכביסה למכונה לפי ההוראות ושמתי את הכסף (15 שקלים לוקחת החוצפנית ועוד בולעת. אני עושה את זה בחינם…). התיישבתי על כיסא וחיכיתי. רגליים פשוקות, עיניים לתקרה. מחכה.
“גם את החלטת שיום שישי זה הכי מתאים לכביסה?”

כמעט קיבלתי שבץ. שכחתי שיש אפשרות לכך שאנשים עוד יגיעו למכבסה. זה קורה לפעמים, אתם יודעים. וזה היה מפחיד. לא התכוננתי לזה. אחרי שהסדרתי את הנשימה – והתיישבתי בצורה נאותה – הצלחתי לענות לו ב”כן” נבוך.

הוא היה דווקא חמוד.

“מצטער אם הבהלתי אותך. לא חשבתי…”

“זה בסדר”, עניתי לו. הייתי במצב רוח טוב יחסית.
הוא החל להתעסק עם הכביסה שלו, אני בדקתי שהכל בסדר אצלי, לפי הרעש. כאילו שידעתי מה זה אומר.
“את חדשה כאן?” שאל.

“כן, עברנו לפרוג לפני שבוע וחצי”.

“ברוכה הבאה”. הוא הושיט יד כדי ללחוץ את שלי ואני, כמו בסרטים הכי מטופשים שיש, נתקלתי במשהו ונפלתי ישר לזרועות שלו. מטומטמת. אבל זו הייתה תפיסה חזקה כזאת. בטוחה. כמו שאני אוהבת.
חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. ‘גם ככה הכביסה תסתיים רק עוד איזה חצי שעה’, חשבתי לעצמי, ‘יש זמן להשתעשע’. העברתי יד על החזה שלו והתרוממתי מעט, כדי לנשק אותו. הוא כמובן לא התנגד ונישק אותי חזרה.

את היד הימנית הוא הניח על הרגל שלי, על החלק החיצוני של הירך והחל לעלות לכיוון הטוסיק. כשהוא גילה עור חשוף, הוא היה מופתע. אבל רק לרגע.
בתוך שנייה הוא סובב אותי עם הגב אליו, כשאני נשענת על מכונת הכביסה שלי, והיא עדיין עובדת, חמה ורוטטת. יותר טוב מזה? שמעתי את המכנס שלו נופל לרצפה. הוא הרים את הכותונת שלי, אפילו לא התאמץ להוריד אותה ממני – ונכנס. מאחורה. בעדינות, אבל עד הסוף. והיה לו הרבה מאוד מה להציע.

עם כל כניסה שלו נצמדתי יותר אל מכונת הכביסה הרוטטת. הצמדתי אליה את אזור הדגדגן וקיבלתי צעצוע מין נעים – ובחינם. והוא המשיך. זה היה עילאי, לחוות עונג כזה בשני האזורים גם יחד. למזלי, קיבלתי בחור שגם יודע להחזיק. ולענג. ואוי, כמה שהוא עינג אותי באותו ערב.
כשהוא גמר, פשוט נשכבתי על המכונה ולמשך כמה דקות לא יכולתי לזוז. אני חושבת שאפילו צעקתי לקראת הסוף. את ההתנשמויות שלו אני זוכרת עד עכשיו

למה אנחנו עוברות? שילוב של בעלת בית מציקה והרצון לעבור לאזור יותר שוקק חיים. זה לא שפינסקר כזה נורא, ממש לא. זה בעיקר העובדה שאנחנו מרגישות שאנחנו מפספסות משהו. ובחורה כמוני לא יכולה לתת לזה לקרות.

אז מה עושים בינתיים? מציקים לכל אדם שאפשר ברחוב, כדי לנסות ולאתר מציאה. באינטרנט כלום לא זז, תקופה קשה בלי מבחר. וכשנואשים מנסים הכל. בחורים אוהבים בחורות נואשות.

כל חטאי היה שעמדתי בתור לדואר ושמעתי שההוא לפניי מחפש לקנות שטר חוב. אתם יודעים, הנייר המוזר הזה שעליו חותמים שני ערבים, כדי להבטיח לבעל הבית שהוא יכול להיות רגוע. לא היה להם. הפסיקו למכור את זה בדואר. הוא פנה ללכת, אני שכחתי את התור שלי וניסיתי לתפוס אותו, מושכת לו בשרוול.

הוא היה שקוע בהתחלה בפלאפון ובכלל לא הרים אליי עיניים. מוזר. “אתה נכנס לדירה חדשה?”, שאלתי אותו, בלי לדעת אם הוא יענה לי בכלל. תוך כדי שהוא עונה ב”כן” יבש, הוא הרים אליי את המבט ופתאום הכל אצלו עצר מלכת. לא פלאפון, לא מחשבות אחרות, לא אדישוּת. הוא התעכב כמה שניות טובות על החזה שלי ואז עבר להסתכל עליי.

“למה את שואלת?”, הטון שלו השתנה והיה הרבה יותר נחמד.

“וואו, אנחנו מחפשות דירה כבר חודש ולא מוצאות כלום. חשבתי שאולי שמעת על משהו”.

חיוך ממזרי התפשט על הפנים שלו, כזה שמבין כי מדובר בבחורה שמחפשת עזרה מהאביר המושיע. “תני לי את הטלפון שלך, אני אחזור אלייך אם יהיה משהו”.
חושבים שהוא חזר? בטח, אחרי חמש דקות. “יכול להיות שמצאתי משהו בשבילך. קפצי אליי ואני אספר לך”. קפצתי. גם ככה חמש דקות מהבית, למי אכפת.

הייתה לו דירה מדהימה, דירת זיונים במלוא מובן המילה. היה אפשר כמעט להרגיש מה קורה שם כל לילה. “רוצה לשתות?”, הוא שאל, עדיין מתאפק ומנסה להיות מנומס. “מים קרים”, עניתי, תוך כדי שאני סוקרת את הדירה.
“אז איזו דירה מצאת בשבילי?”, שאלתי.

“זאת שאת נמצאת בה עכשיו”, הוא אמר, בלי למצמץ. “אם היא מוצאת חן בעינייך, תוכלי להישאר פה. שכר הדירה עליי”.

הרגשתי כמו זונה. הוא מציע לי דירה בחינם רק כדי שאשאר איתו? חצוף. קמתי, לקחתי את התיק והלכתי במהירות אל הדלת. הוא היה יותר מהיר ממני.

“הרגזתי אותך? די נו, זה היה בצחוק”. הוא התקרב אליי והזיז לי את השיער מהפנים, מניח אצבע מתחת לסנטר שלי ומרים את הראש שלי אליו. “אל תכעסי”. מתוק.

התקרבנו עוד יותר והוא הצמיד אותי לדלת. הרגשתי את הזין שלו מתחכך לי ברגל, דרך המכנסיים. המשכנו לעמוד ככה כמה שניות, מתנשפים בכבדות, לא עושים שום צעד. כמו שני חתולים במאבק.

הוא תקף ראשון, משתקע בצוואר שלי ויונק את העור. יד אחת נכנסה אל התחתונים, האצבע האמצעית שלו החלה לשחק בדגדגן שלי. זה היה כל כך טוב. את היד השנייה הוא החליק לאט לאט מהגב לעבר הטוסיק שלי. לא האמנתי שזה מה שהוא יעשה, אבל מהר מאוד אצבע נוספת הייתה בתוכי. זה היה מענג. הוא ידע בדיוק איך לגרום לי עונג.

אני פשוט עמדתי שם וחיבקתי אותו. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מזה, בטח שלא לזוז. זה לקח בדיוק חמש דקות עד שגמרתי. זה לא גרם לו להפסיק. הוא הוריד ממני את התיק והתחיל לפתוח את הכפתורים בחולצה שלבשתי. אחד, שניים שלושה… והשד הימני כבר אצלו, מתחיל לינוק. לא כמו ילד קטן, אלא כמו גבר שיודע בדיוק מה הוא עושה. יד שמאל שלו הייתה עדיין בתוך הטוסיק שלי. ונכנסה עמוק עוד יותר.

הוא ניסה להוריד לי את המכנסיים. כאן החלטתי שזה מספיק. הדפתי אותו בעדינות ממני, סגרתי את החולצה, לקחתי את התיק ויצאתי. טוב, הוא לא צריך לקבל הכל בפעם הראשונה. רק חבל שלא ראיתי את הפרצוף שלו מאחורי הדלת הסגורה

אני רוצה להתנצל, מעומק הלב, על ההזנחה הפושעת. כבר יותר משבועיים שלא כתבתי פה וכל יום שעבר הציק לי יותר. אני, עדן, לא עומדת בהבטחות שלי? לא מתאים.

אז לכל קוראיי: סלחו לי, פשוט הסמסטר השני באמת יותר קשה מהראשון. אולי עוד לא התרגלתי לאינטנסיביות הזו, הרי מאז 18 לא נגעתי בשום חומר לימודי. יכול להיות. אבל בכל זאת קשה לי.

טוב, עדיין, גם כשקשה צריך לדעת ליהנות ואמנם לא מצאתי זמן לכתוב לכם, אבל בכל זאת יצאתי פעמיים או שלוש למועדון. טוב, ארבע. אבל זה עדיין מעט מאוד לי ולסיגל (זוכרים? מהפוסטים הראשונים?) בתקופה של שבועיים.

לפני שבוע בערך, שישי בערב, הרצון שלי להתפרק היה גדול מאוד. לא יכולתי כבר לשבת וללמוד – ועוד בשישי בערב. זה יותר מידי. הרמתי טלפון לסיגלוש עוד בצהרים והכנתי אותה ליציאה. היא אמרה שבת דודה שלה תבוא גם. “בשמחה”, אמרתי. “שלישייה זה תמיד טוב”. ומיכל יודעת את מי להביא. רק מישהי שנמצאת בקלאסה שלנו. ודנה בהחלט הייתה כזו. שוב העיניים יהיו לאזור אחד בלבד כל הערב.

נו טוב.
יצאנו לפאב קטן ונחמד בבן יהודה. מקום צפוף, מלא באנשים, כמו שאני אוהבת

לא נלאה אתכם בפרטי לבוש יותר מידי, רק נגיד שהייתי עם חצאית מיני (האמ-אמא של המיני) שחורה, חגורה שחורה רחבה וחולצה כזאת עם צווארון גדול ופתוח.

התיישבנו על הבר, במקרה היו שלוש המקומות פנויים אחד ליד השני. התחלנו להתקשקש, עושות עיניים ובודקות מישהו פוטנציאלי. מהר מאוד שמתי לב שמשמאלה של דנה ישב מישהו שנראה די עצבני ונראה לי שזה היה בגללנו.

הוא דווקא נראה די טוב, לא רזה ולא שמן, גבוה, זיפים, עם שיער טיפה ארוך. וכועס. הייתי חייבת לברר מה הבעיה איתו.

“היי בחור”, אמרתי. “הכל בסדר? אתה כועס עלינו?”

ציפיתי להפתעה בתגובה שלו, אבל הוא היה מאוד ישיר. “ברור! אני וחבר שלי יושבים פה כבר שעה ופתאום אתן מגיעות, אז צריך לקום ולפנות לכן את המקום? לא נראה לי!”.

“תראה… לא התכוונו… אתה מבין…?”, ניסיתי להסביר, לא בהצלחה יתרה.

“יודעת מה? תמצצי לי!”.

וואו. זה היה בוטה. אם ציפיתי שהוא יהיה מופתע, אני זו שיצאתי מופתעת. לא היה לי מה להגיד, באחת הפעמים היחידות בחיי.

בהתחלה חשבתי לעזוב את זה ולחזור לשבת, אבל כמו שאמרתי קודם- רציתי להתפרק. הסתובבתי חזרה אליו, החזקתי לו את היד ולחשתי לו באוזן “בוא איתי”. לא היה שום סיכוי שהוא יתנגד.

משכתי אותו איתי אל הקומה העליונה ולשמחתי גיליתי שהשירותים פנויים- וגדולים מאוד. הוא עדיין לא הבין מה אני רוצה בדיוק, אז נעלתי מאחורינו את הדלת של אחד התאים. התחלתי לפתוח לו את החגורה ואת המכנס, כפתור אחר כפתור ושלפתי אותו החוצה. הוא כבר היה במצב של עירנות מלאה. אמרתי לו “זה מה שרצית- אז בבקשה”.

התכופפתי והתחלתי למצוץ לו. בעדינות אבל במהירות, מכניסה את כל הזין שלו לתוך הפה שלי, מוצצת ומביאה לו ביד באותו הזמן. ממש כמו מקצוענית. הייתה לו לצערי סיבולת לא קטנה ולקח זמן עד שזה הגיע.

הרגשתי שהוא הולך לגמור, הוצאתי את הזין מהפה שלי, סובבתי אותו לאסלה והמשכתי להביא לו ביד, כשאני מאחוריו. הוא גמר כל כך בכיף… קצת קינאתי בו.

סובבתי אותו מעט אליי, נישקתי אותו על הלחי ויצאתי, משאירה אותו שם עם המכנסיים למטה. הגעתי אל מיכל ודנה, אמרתי “יאללה, הולכים” וסיימתי עוד ערב מרוצה. אני בטוחה שהוא מחפש אותי עד היום.

כן, לצערי אחרי סמסטר א’ שום דבר לא נגמר ויש עוד אחד כזה כדי להגיע לסוף השנה. אז ניקח נשימה עמוקה ונמשיך. אולי עוד נמצא כאן איזה גברבר חתיך. מי יודע.

ובכל זאת, יש משהו אחד שאני כן אוהבת באקדמיה- כל עניין הוא סיבה למסיבה. אז למה שפתיחת סמסטר לא תהייה כזו? ובכן, גם אצלנו חגגו את פתיחת הסמסטר השני ובאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יודעים לעשות את זה הכי טוב בעולם.

יש בקמפוס שתי בריכות שחייה. וכדי לעשות מסיבה שבאמת יהיה בה שמייח, מה יותר טוב מבנות בביקיני, אלכוהול ומוזיקה טובה? מיכלוש היקרה החליטה להיות חולה דווקא ביום הזה (אני חושבת שזה קשר איכשהו לאקס, אבל לא ניכנס לזה), אז הגעתי למסיבה עם אורית, כוסית לא נורמלית. טוב, אתם יודעים איך זה- כוסיות בדרך כלל באות ביחד…

אם אתם שואלים את עצמכם לגבי מזג האוויר, אז אני אגיד לכם שזו שאלה יפה. ככה: בחרנו את אחד הימים שהתבררו כחמים ביותר בפברואר 2010 (מי היה מאמין), יום שהיה מושלם למסיבת בריכה כזו. ההרגשה הייתה של קיץ.

על כל הפעילויות שעשינו שם אני לא ארחיב, כי זה לא שווה בלי תמונות. למה תמונות חשובות כאן? כי זכיתי בתחרות החולצה הרטובה כמובן- עניין שאני מקווה להפוך למסורת. אני מאמינה שגם זכַרי האוניברסיטה לא יתנגדו למסורת כזו.

מה שאני כן אספר לכם זה מקרה שאפשר להגדיר אותו כמשעשע מאוד, שקרה בשלבים מאוחרים יותר של היום, בתוך הבריכה עצמה. לא נשארו יותר מידי אנשים בבריכה או מסביבה בשעה הזו, משהו כמו שתיים או שלוש בצהרים.

כולם, אבל כווווולם היו שיכורים ברמות מסוימות. גם אני. ואתם יודעים עד כמה זה מתכון מוצלח, נשים ואלכוהול. שחיתי לי להנאתי ולאיטי הלוך ושוב, כשבשלב מסוים שמתי לב שיש מישהו ששוחה לידי. לא הכרתי אותו בשם, אלא רק בפנים.

המשכתי לשחות וכנראה שזה לא מה שהוא תכנן, אז הוא חסם אותי ולא נתן לי להמשיך. נעמדתי מולו.

“מזל טוב על התואר החדש”, הוא אמר, מסתכל לי על החזה. “תודה”, החזרתי לו, חושבת איך להתחמק. הוא התחיל להתעסק שם למטה, ב’אזור החלציים’ כפי שאני אוהבת להגדיר אותו ופתאום החזיק את בגד הים שלו ביד, צוחק, מבסוט ומאושר.

מה הייתה עושה כל בחורה רגילה? אז לא, אני לא ברחתי בצעקות, גם לא הסתובבתי והלכתי. אתם יודעים, כבר ראיתי פה ושם בחורים ערומים וחוץ מזה- הכל קרה בתוך המים. אז מה עשיתי? פשוט שלחתי יד אל המותן, התרתי את הקשר בתחתון שלי והרמתי אותו גם כן לפני הבחור, מוסיפה חיוך של גאווה וניצחון.

הוא היה המום. מרוב הלם הוא כמעט נחנק. לכמה שניות הוא עוד עמד שם אבל אז פשוט הסתובב ויצא מהמים. למזלו, שניות לפני הוא נזכר לשים את הבגד ים. אחרת לא היה נעים…

מאז, בכל פעם שאנחנו נתקלים אחד בשני בקמפוס, הוא משפיל מבט וממשיך הלאה. אפילו לא אומר שלום. טוב, עברו רק שבועיים והוא בטח עדיין קצת בשוק. אולי יום אחד זה יעבור לו ואז יהיה אפשר לפחת איתו שיחה. דווקא נראה לא רע. מי יודע, אולי יום אחד ייצא מזה משהו.