אני רוצה להתנצל, מעומק הלב, על ההזנחה הפושעת. כבר יותר משבועיים שלא כתבתי פה וכל יום שעבר הציק לי יותר. אני, עדן, לא עומדת בהבטחות שלי? לא מתאים.

אז לכל קוראיי: סלחו לי, פשוט הסמסטר השני באמת יותר קשה מהראשון. אולי עוד לא התרגלתי לאינטנסיביות הזו, הרי מאז 18 לא נגעתי בשום חומר לימודי. יכול להיות. אבל בכל זאת קשה לי.

טוב, עדיין, גם כשקשה צריך לדעת ליהנות ואמנם לא מצאתי זמן לכתוב לכם, אבל בכל זאת יצאתי פעמיים או שלוש למועדון. טוב, ארבע. אבל זה עדיין מעט מאוד לי ולסיגל (זוכרים? מהפוסטים הראשונים?) בתקופה של שבועיים.

לפני שבוע בערך, שישי בערב, הרצון שלי להתפרק היה גדול מאוד. לא יכולתי כבר לשבת וללמוד – ועוד בשישי בערב. זה יותר מידי. הרמתי טלפון לסיגלוש עוד בצהרים והכנתי אותה ליציאה. היא אמרה שבת דודה שלה תבוא גם. “בשמחה”, אמרתי. “שלישייה זה תמיד טוב”. ומיכל יודעת את מי להביא. רק מישהי שנמצאת בקלאסה שלנו. ודנה בהחלט הייתה כזו. שוב העיניים יהיו לאזור אחד בלבד כל הערב.

נו טוב.
יצאנו לפאב קטן ונחמד בבן יהודה. מקום צפוף, מלא באנשים, כמו שאני אוהבת

לא נלאה אתכם בפרטי לבוש יותר מידי, רק נגיד שהייתי עם חצאית מיני (האמ-אמא של המיני) שחורה, חגורה שחורה רחבה וחולצה כזאת עם צווארון גדול ופתוח.

התיישבנו על הבר, במקרה היו שלוש המקומות פנויים אחד ליד השני. התחלנו להתקשקש, עושות עיניים ובודקות מישהו פוטנציאלי. מהר מאוד שמתי לב שמשמאלה של דנה ישב מישהו שנראה די עצבני ונראה לי שזה היה בגללנו.

הוא דווקא נראה די טוב, לא רזה ולא שמן, גבוה, זיפים, עם שיער טיפה ארוך. וכועס. הייתי חייבת לברר מה הבעיה איתו.

“היי בחור”, אמרתי. “הכל בסדר? אתה כועס עלינו?”

ציפיתי להפתעה בתגובה שלו, אבל הוא היה מאוד ישיר. “ברור! אני וחבר שלי יושבים פה כבר שעה ופתאום אתן מגיעות, אז צריך לקום ולפנות לכן את המקום? לא נראה לי!”.

“תראה… לא התכוונו… אתה מבין…?”, ניסיתי להסביר, לא בהצלחה יתרה.

“יודעת מה? תמצצי לי!”.

וואו. זה היה בוטה. אם ציפיתי שהוא יהיה מופתע, אני זו שיצאתי מופתעת. לא היה לי מה להגיד, באחת הפעמים היחידות בחיי.

בהתחלה חשבתי לעזוב את זה ולחזור לשבת, אבל כמו שאמרתי קודם- רציתי להתפרק. הסתובבתי חזרה אליו, החזקתי לו את היד ולחשתי לו באוזן “בוא איתי”. לא היה שום סיכוי שהוא יתנגד.

משכתי אותו איתי אל הקומה העליונה ולשמחתי גיליתי שהשירותים פנויים- וגדולים מאוד. הוא עדיין לא הבין מה אני רוצה בדיוק, אז נעלתי מאחורינו את הדלת של אחד התאים. התחלתי לפתוח לו את החגורה ואת המכנס, כפתור אחר כפתור ושלפתי אותו החוצה. הוא כבר היה במצב של עירנות מלאה. אמרתי לו “זה מה שרצית- אז בבקשה”.

התכופפתי והתחלתי למצוץ לו. בעדינות אבל במהירות, מכניסה את כל הזין שלו לתוך הפה שלי, מוצצת ומביאה לו ביד באותו הזמן. ממש כמו מקצוענית. הייתה לו לצערי סיבולת לא קטנה ולקח זמן עד שזה הגיע.

הרגשתי שהוא הולך לגמור, הוצאתי את הזין מהפה שלי, סובבתי אותו לאסלה והמשכתי להביא לו ביד, כשאני מאחוריו. הוא גמר כל כך בכיף… קצת קינאתי בו.

סובבתי אותו מעט אליי, נישקתי אותו על הלחי ויצאתי, משאירה אותו שם עם המכנסיים למטה. הגעתי אל מיכל ודנה, אמרתי “יאללה, הולכים” וסיימתי עוד ערב מרוצה. אני בטוחה שהוא מחפש אותי עד היום.

כן, לצערי אחרי סמסטר א’ שום דבר לא נגמר ויש עוד אחד כזה כדי להגיע לסוף השנה. אז ניקח נשימה עמוקה ונמשיך. אולי עוד נמצא כאן איזה גברבר חתיך. מי יודע.

ובכל זאת, יש משהו אחד שאני כן אוהבת באקדמיה- כל עניין הוא סיבה למסיבה. אז למה שפתיחת סמסטר לא תהייה כזו? ובכן, גם אצלנו חגגו את פתיחת הסמסטר השני ובאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יודעים לעשות את זה הכי טוב בעולם.

יש בקמפוס שתי בריכות שחייה. וכדי לעשות מסיבה שבאמת יהיה בה שמייח, מה יותר טוב מבנות בביקיני, אלכוהול ומוזיקה טובה? מיכלוש היקרה החליטה להיות חולה דווקא ביום הזה (אני חושבת שזה קשר איכשהו לאקס, אבל לא ניכנס לזה), אז הגעתי למסיבה עם אורית, כוסית לא נורמלית. טוב, אתם יודעים איך זה- כוסיות בדרך כלל באות ביחד…

אם אתם שואלים את עצמכם לגבי מזג האוויר, אז אני אגיד לכם שזו שאלה יפה. ככה: בחרנו את אחד הימים שהתבררו כחמים ביותר בפברואר 2010 (מי היה מאמין), יום שהיה מושלם למסיבת בריכה כזו. ההרגשה הייתה של קיץ.

על כל הפעילויות שעשינו שם אני לא ארחיב, כי זה לא שווה בלי תמונות. למה תמונות חשובות כאן? כי זכיתי בתחרות החולצה הרטובה כמובן- עניין שאני מקווה להפוך למסורת. אני מאמינה שגם זכַרי האוניברסיטה לא יתנגדו למסורת כזו.

מה שאני כן אספר לכם זה מקרה שאפשר להגדיר אותו כמשעשע מאוד, שקרה בשלבים מאוחרים יותר של היום, בתוך הבריכה עצמה. לא נשארו יותר מידי אנשים בבריכה או מסביבה בשעה הזו, משהו כמו שתיים או שלוש בצהרים.

כולם, אבל כווווולם היו שיכורים ברמות מסוימות. גם אני. ואתם יודעים עד כמה זה מתכון מוצלח, נשים ואלכוהול. שחיתי לי להנאתי ולאיטי הלוך ושוב, כשבשלב מסוים שמתי לב שיש מישהו ששוחה לידי. לא הכרתי אותו בשם, אלא רק בפנים.

המשכתי לשחות וכנראה שזה לא מה שהוא תכנן, אז הוא חסם אותי ולא נתן לי להמשיך. נעמדתי מולו.

“מזל טוב על התואר החדש”, הוא אמר, מסתכל לי על החזה. “תודה”, החזרתי לו, חושבת איך להתחמק. הוא התחיל להתעסק שם למטה, ב’אזור החלציים’ כפי שאני אוהבת להגדיר אותו ופתאום החזיק את בגד הים שלו ביד, צוחק, מבסוט ומאושר.

מה הייתה עושה כל בחורה רגילה? אז לא, אני לא ברחתי בצעקות, גם לא הסתובבתי והלכתי. אתם יודעים, כבר ראיתי פה ושם בחורים ערומים וחוץ מזה- הכל קרה בתוך המים. אז מה עשיתי? פשוט שלחתי יד אל המותן, התרתי את הקשר בתחתון שלי והרמתי אותו גם כן לפני הבחור, מוסיפה חיוך של גאווה וניצחון.

הוא היה המום. מרוב הלם הוא כמעט נחנק. לכמה שניות הוא עוד עמד שם אבל אז פשוט הסתובב ויצא מהמים. למזלו, שניות לפני הוא נזכר לשים את הבגד ים. אחרת לא היה נעים…

מאז, בכל פעם שאנחנו נתקלים אחד בשני בקמפוס, הוא משפיל מבט וממשיך הלאה. אפילו לא אומר שלום. טוב, עברו רק שבועיים והוא בטח עדיין קצת בשוק. אולי יום אחד זה יעבור לו ואז יהיה אפשר לפחת איתו שיחה. דווקא נראה לא רע. מי יודע, אולי יום אחד ייצא מזה משהו.