זה היה פשוט מטורף. מי חשב שהוא יופיע ככה פתאום? הוא לא אמור להיות תייר בכלל?

טוב טוב, בואו נעשה סדר. אני יודעת, לא ממש הייתי פה בזמן האחרון. זה שילוב של הרבה מאוד לימודים (מה לעשות, קשה לי קצת) וקצת חוסר חשק… זה לא אתם, זה אני.

אבל הנה אני פה שוב ובפי סיפור שלא תאמינו שקרה באמת. הגעתי לשיעור בבניין נפתלי שלנו, של מדעי החברה, 10 בבוקר. בשבילי זה עוד מאוחר ולא ממש התאוששתי עדיין מהפרידה הכואבת מהשמיכה. אבל זה מה יש.

התיישבתי באחת השורות מאחור, כמו שאני אוהבת והרהרתי במחשבה העמוקה מתי אני חוזרת היום לישון. המסקנה הייתה די כואבת. התחלתי לקשקש במחברת שלי כדי להעביר את הזמן, לא ממש מקשיבה למרצה.

ואז פגע בי משהו בראש, מצד ימין. הסתכלתי ימינה וראיתי, במרחק של חמישה מושבים ממני מישהו מחייך. בלונדיני מחייך. ועיניים כחולות. אם זה היה מישהו ממש מכוער, כנראה שהייתי מחזירה לו עם איזה חפץ חד. אבל הוא נראה טוב. אז החלטתי להבליג על הדף המקומט שהוא זרק עליי.

והוא המשיך לחייך. ממש מרוצה מעצמו הבחור. כשהוא ראה שאני לא מתכוונת להתנפל עליו, הוא עבר לשבת לידי.

“שלום לרקדנית האקזוטית”, הוא אמר. מזה?? רקדנית? אקזוטית? על מה הוא מדבר?

“סליחה?”, עניתי. “למה אתה מתכוון?”

“די נו, עכשיו את מנסה לשחק אותה שאת לא זוכרת הא? כמעט אכלת אותי באותו ערב”.

עכשיו בינינו, הרמזים שלו לא ממש עזרו. הוא לא הגבר הראשון ובטח לא האחרון שעשיתי לו עיניים. אבל איפה זה היה? במועדון בתל אביב? אצל החברים של ההורים בכפר סבא? אולי במסיבת הפתעה למיכל לפני חודשיים?

“תתרכזי רגע ותחשבי על בר, הרבה אנשים וכוסית אחת רוקדת מול כולם, עם חצאית שבא לך לקרוע מהגוף המדהים הזה”.

וואו. האסימון נפל. זה הוא! הוא ה’תייר’ החתיך שישב על הבר באילת, בחופשת הסמסטר. הוא ולא אחר! ולחשוב שהייתי בטוחה שהוא מחוץ לארץ. איזו פדיחה.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד. הייתי בהלם טוטאלי. “או! סוף סוף! עכשיו את יודעת על מה מדובר”, הוא אמר בקול מנצח. “ועכשיו אני אקבל את מה שנגזל ממני אז?”, הוא אמר בביטחון, מסתכל לי ישר בעיניים.

אם יש דבר כזה היפנוזה, זה בדיוק הרגע. פשוט לא יכולתי לענות, הייתי קפואה. הוא שלט בי. ונישק אותי. נשיקה ארוכה, נושך לי את השפה התחתונה ובלי בושה מניח יד על השד השמאלי שלי. ואני עדיין בשוק.

הוא המשיך להסתכל עליי עוד כמה שניות ארוכות. אני סוף סוף נזכרתי איך מחייכים ושלחתי אליו חצי חיוך. הסתכלתי עליו במבוכה והצלחתי להגיד: “אז הרשים אותך הריקוד הא?”, מנסה לחבר בין שברי הביטחון העצמי שהתנפצו לכל עבר. “לגמרי. ואני מצפה לראות גם יותר מתחתונים בפעם הבאה”, הוא ענה. ואז קם והלך.

כשסיפרתי את זה לסיגל, היא הייתה בשוק. נכון, היא לא הצטרפה אליי לטיול ההוא, אבל ברור שעדכנתי אותה בכל פרט ופרט. מאז אנחנו מחפשות אותו בכל הקמפוס, אבל עברו שבועיים וזה עדיין לא קרה. יכול להיות שהוא בכלל לא לומד כאן?

סוף סוף אפשר לנוח, לשכוח מהמבחנים ומההרצאות המשעממות. ולרדת לאילת.

כן כן, לאילת. בכל זאת, מדובר כאן בסטודנטית. לחצות את גבולות הארץ קצת גדול עליי כרגע. אז קפצתי לאילת. ושכולם יקפצו לי.

נו, מסתבר שאילת בפברואר דווקא לא כזאת ריקה. יש פעילות, יש אנשים ויש בעיקר תיירים. גברים. חסונים ובריאים. מתכון מושלם לעדן ומיכל, בדרך לערבים מלאי שטויות. אני אספר לכם כאן על אחד מהם ואולי בהמשך נשתף אתכם בעוד כמה.

הגענו לאילת במוצאי שבת, סביבות השעה שמונה בערב ככה. מיכל התותחית הביאה את האוטו שלה, נהגנו חצי-חצי בדרך ודווקא היה קל בצורה מפתיעה. ‘נחתנו’ במלון מג’יק סאנרייז, ליד הקניון (בעצם, הכל שם זה ליד הקניון. חוץ מהנסיכה). יופי של חדר קיבלנו, ביחד. והלכנו לישון.

קמנו מוקדם בבוקר ויצאנו כמובן לשופינג. זה נראה היה כאילו הם אף פעם לא ראו בחורות. כמה עיניים, כמה מבטים. מזל שבאתי עם המחשוף. בכל זאת, מיכל יכולה לגנוב את כל ההצגה. עצרנו למונית וקרצתי למיכל, מפגינה מולה את היכולות שלי. התכופפתי לחלון, רוב הסחורה מוצגת בפני הנהג ושאלתי כמה יעלה לנו עד למצפה התת ימי. מעניין למה הוא החליט לקחת רק עשרה שקלים…

הסתובבנו והסתובבנו, מחכות שהערב כבר יגיע. מה, ביום הראשון באילת לא נצא? אז העברנו את הזמן והערב אכן הגיע בסוף. בחרנו פיק אפ בר שהוא מן מסעדה כזו ביום, משהו שנראה מעולה. הכניסה הייתה בעיקרון לגילאי 26+, אותנו אפילו לא שאלו.

הופתעתי לראות שהיו שם דווקא הרבה נשים. ציפיתי לאוכלוסייה גברית יותר, אבל זה לא ממש שינה לי. המוזיקה הייתה טובה, מקפיצה כזו שלא נותנת לשבת בשקט.

אז הזמנו לשתות. לשתינו מספיק מעט מאוד אלכוהול בשביל לתפוס ראש, אבל באותו ערב זה היה יותר מזה. הרבה יותר מזה. הפסקתי לספור בוודקה רד בול השלישית והברמן עוד דחף לי על הדרך בירה. כנראה חשב שייצא לו משהו מזה. גם נתתי לו לחשוב ככה.

לא יודעת בדיוק מתי זה היה, אולי הפסקול של חופשיות על הבר בדיוק התנגן, אבל איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת על הבר, משתוללת ונהנית מכל רגע. מסתבר שכשאת עם חצאית קצרה, על הבר, זה מושך תשומת לב. וזה רק דירבן אותי להמשיך.

בקצה הבר ישב גבר שדווקא לא ממש שם לב אליי. או לפחות זה מה שהוא ניסה לשדר. בלונדיני, עיניים כחולות, לא משלנו בקיצור. הייתי חייבת למשוך את תשומת ליבו. התהלכתי על הבר ונעמדתי ברגליים מעט פשוקות ממש מעליו. והתחלתי לזוז כמו חשפנית. נגעתי בעצמי, הכנסתי יד מתחת לחולצה, חייכתי והצבעתי עליו. הוא הסתכל עליי, מהופנט. השגתי את שלי. חזרתי למרכז הבר, נעזרתי באחד הגברים כדי לרדת, זוכה למחיאות כפיים סוערות (כמה מהן אפילו נשיות) על כמה דקות נפלאות על הבר.

הלכתי לכיוון השירותים כשיד גברית חסמה את דרכי. הבלונדיני. הוא ניסה להצמיד אותי לקיר ולנשק אותי אבל התחמקתי. “לא הלילה חמוד”, אמרתי והמשכתי ללכת.

חזרנו למלון, זרוקות אך מאושרות. זו הייתה שינה מעולה. הבלונדיני היה הנושא המרכזי של החלומות שלי באותו לילה, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת