אתם יודעים למי אני מתכוונת, ההוא שאתם אפילו לא יודעים את השם שלו. בפוסט הזה סוף סוף תדעו- וזו גם בשורה.

אבל לפני שאני מתנזרת (חס וחלילה, לא ממה שאתם חושבים), גם הפוסט הזה יוקדש לַבַחור. ככה זה כשאישה רוצה להראות שהיא השולטת. לא סתם אישה- כוסית, עם כל הנתונים המתבקשים. הוא כבר יראה מה זה לשחק עם עדן.

כבר הגעתי למצב שאני יודעת מתי הוא בסביבה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, אבל כשהסתובבתי הספקתי לראות אותו לפני שנעלם. לפחות הבנתי שהוא לומד באוניברסיטה. כבר התקדמות.

כמה ימים אחר כך הייתי צריכה לחפש. הוא עמד מול לוח הציונים, לא ראה אותי בכלל. מרשים לדעת שהוא מתעניין בעוד דברים חוץ מסקס. התקרבתי עד אליו וחיכיתי שיסתובב. פעם ראשונה שאני הפתעתי אותו. והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לברוח.

“רגע, תגיד איך קוראים לך לפחות. זה המעט שאני יכולה לבקש ממישהו שראה כמעט כל חלק בגוף שלי…”

“ג’וש”, הוא פלט, מסתכל לרצפה.

“אז אתה באמת לא מכאן!”, הכרזתי בניצחון.

“אני חושב שלגור בישראל מגיל שנה נחשב שאני מכאן”. אמר והלך.

זה היה המשפט הארוך ביותר שיצא מהפה שלו מאז שנחשפתי אליו. אבל בכל זאת, כל כך הרבה פרטים בשיחה אחת! כבר הרגשתי מנצחת.

אבל עדן הנוקמת לא מסתפקת בזה. היא רוצה עוד. אז היא תקבל.

סיימתי עוד הרצאה מתישה והתכוננתי לתפוס צבע בשמש הנפלאה של מאי ואז, בדרך החוצה שוב ראיתי אותו. ג’וש. יושב לו לבד, נשען על הקיר במסדרון. סריקה מהירה איתרה את נועם, שותפי ללימודי הדיפלומטיה, שישב קרוב לשם עם שני חברים. הטרף אותר, הפיתיון בדרך אליו.

יש כמה דברים שחשוב לדעת לגבי בנים. למשל, שכפתור אחד פתוח בחולצה לא מספיק. צריך לפחות שניים. במיוחד אם יש לָך סחורה שופעת.

“היי נועמוש, מה שלומך?”, התכופפתי אליו, עדיין עומדת, החזייה מאיימת להתפקע והעיניים של נועם תקועות אי שם בתוכה. אפילו לא הייתי צריכה להתחיל לדבר. נועם כבר היה שלי.

“לא הייתי בהרצאה האחרונה ואין לי את החומר” – היד שלי מלטפת לו את הזרוע – “הספקת לכתוב אולי?”

“בטח, הכל אצלי. רוצה לצלם?”. הבוֹק מוציא את הדפים ומגיש לי. אני פוזלת ימינה, לוודא שג’וש מסתכל. ברור שהוא מסתכל.

“אולי תבוא איתי?”, אני משתמשת בדיבור העצוב-נואש שלי. נועם היה על הרגליים תוך פחות משתי שניות.

הכל היה מתוכנן. מכונת הצילום הייתה בדיוק עשרה מטרים בקו ישיר מג’וש. אפילו חלפנו על פניו בדרך אליה. התחלתי להכניס את הדפים למכונה, מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה מכשיר כזה. הגבר שלצידי היה צריך להשתלט על העניינים.

“שימי את הדף ככה”, הורה נועם, עומד מאחורי ומנסה לעזור. הרגשתי את הנשיפות שלו קרובות מאוד אליי. והוא המשיך להיצמד, במיוחד באזור האגן. הרגשתי את ה’חבר’ שלו תופח משנייה לשנייה. מזל שהאדם החליט שכדאי ללבוש בגדים, אחרת הוא כבר מזמן היה בתוכי. זה היה די מגעיל.

אבל הייתי חייבת להמשיך, לשחק את המשחק. סוף סוף ‘הצלחנו’ לצלם, אבל לקחו לו עוד כמה שניות כדי להתנתק ממני. הסתובבתי אליו, הנחתי את שתי הידיים על החזה שלו, מגייסת את החיוך האמין ביותר שיכולתי. “תודה”, אמרתי ונישקתי אותו נשיקה רטובה וארוכה על הלחי.

זה היה כנראה היום המאושר בחייו.

וג’וש? הוא נשאר לשבת שם, ראה כמובן הכל ובטח קינא בלי הפסקה. שיאכל את הלב. נראה לגם שאכפת לי?

ברור שכן.

בלי להודיע, בלי ששמים לב אליו. אם הוא לא היה נוגע בי כמו שהוא נוגע, הייתי בטוחה שמדובר ברוח רפאים או משהו כזה.

זה היה עוד פעם בהרצאה, של אותו מרצה מהפעם שעברה. אחרי חודש הפסקתי לחפש אותו וברגע שזה קרה, הוא בא. התיישב לידי, לא אומר כלום ומחייך. חיוך רחב כזה, מכל הלב, עם העיניים הכחולות האלו נוצצות בטירוף והשיער הבלונדיני המקפץ.

אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.

פתחתי את הפה כדי לדבר והוא ראה את זה כהזמנה לדחוף את הלשון שלו פנימה. לא שסבלתי, הוא מנשק מדהים. אבל בכל זאת. הסכמתי לתת לו ליהנות חצי דקה ואז הדפתי אותו ממני.

“אתה מוכן להגיד לי לפחות איך קוראים לך?”

“תקראי לי איך שאת רוצה, העיקר שיהיה בביגוד מינימלי”.
חצוף. החלטתי להתעלם ממנו בכוונה. כלום אני לא יודעת עליו. לא אם הוא לומד כאן, במה הוא עובד, מה התחביבים שלו, איזה חלק בגוף שלי הוא הכי אוהב… אני פשוט לא אענה לו. זהו. לא משנה מה הוא יעשה.

זה החזיק מעמד בדיוק דקה. טוב, קשה להתעלם ממנו כשהוא מתכופף להרים משהו מהריצפה ובדרך מוצא דרך להכניס שתי אצבעות לכוס שלי. בקושי הצלחתי להחניק את האנחה, שילוב של הפתעה ועונג. והוא המשיך, בכלל לא מסתכל אם המרצה רואה או לא.

והוא ידע מצוין מה לעשות עם העצבאות. תפסתי לו את היד ששיחקה שם למטה, רוצה-לא רוצה שהוא יפסיק. הוא היה אומן. שתי אצבעות אף פעם לא הצליחו לגרום לי להרגיש ככה. העונג הפך לבלתי נסבל כמעט, כשהוא החליט לעלות עוד מדרגה.
תוך שניות הראש שלו היה בין הרגליים שלי. באמצע הרצאה. מול המרצה. כשבאולם לפחות 150 איש. אין לו גבולות. ואם האצבעות שלו היו משהו מיוחד, אין לי הגדרה למה שהוא עשה לי עם הלשון. כל כך ארוכה, כל כך מפותלת, יודעת בדיוק איפה לגעת וכמה ללחוץ. רציתי להתפוצץ.

הוא המשיך בשלו, מחליק יד מאחורי הגב שלי, מכניס אותה לתחתונים ומחדיר את כל האצבע שלו לתוך הטוסיק שלי. וגם שם, לא מפסיק לנוע, להתפתל, להכניס ולהוציא. חשבתי שאני מאבדת את השפיות. לא מבינה איך אף אחד עוד לא הסתובב להבין מה קורה. זה היה סרט פורנו במלוא מובן המילה.
הוא ידע לצפות הכל שניות לפני שגמרתי. פשוט אומן. עם היד החופשייה הוא סתם לי את הפה ונתן לי להתפרק אל תוך כף היד שלו בצעקה חנוקה, שאיש לא שמע. בעדינות הוא החליק החוצה והגוף שלי, מותש ומלא אדרנלין, רצה עוד. ואז המרצה שחרר את כולם. כאילו שהכל תוכנן מראש.
אני נשארתי לשבת, לא מסוגלת לזוז. מתנשמת ומתנשפת, כאילו שהרגע רצתי מרתון. הוא חיכה כמה רגעים, קם, נישק אותי על המצח ופשוט הלך. לא היה בתוכי כוח אפילו לצעוק לו. ואז הבנתי- הוא משחק בי. ועושה את זה מצוין.

עדן, הגיע הזמן שלך להתחיל לפעול. לא ייתכן שהוא יכתיב את הקצב. הוא עוד יראה מי זו עדן האמתית. ויאהב את זה מאוד

זה היה פשוט מטורף. מי חשב שהוא יופיע ככה פתאום? הוא לא אמור להיות תייר בכלל?

טוב טוב, בואו נעשה סדר. אני יודעת, לא ממש הייתי פה בזמן האחרון. זה שילוב של הרבה מאוד לימודים (מה לעשות, קשה לי קצת) וקצת חוסר חשק… זה לא אתם, זה אני.

אבל הנה אני פה שוב ובפי סיפור שלא תאמינו שקרה באמת. הגעתי לשיעור בבניין נפתלי שלנו, של מדעי החברה, 10 בבוקר. בשבילי זה עוד מאוחר ולא ממש התאוששתי עדיין מהפרידה הכואבת מהשמיכה. אבל זה מה יש.

התיישבתי באחת השורות מאחור, כמו שאני אוהבת והרהרתי במחשבה העמוקה מתי אני חוזרת היום לישון. המסקנה הייתה די כואבת. התחלתי לקשקש במחברת שלי כדי להעביר את הזמן, לא ממש מקשיבה למרצה.

ואז פגע בי משהו בראש, מצד ימין. הסתכלתי ימינה וראיתי, במרחק של חמישה מושבים ממני מישהו מחייך. בלונדיני מחייך. ועיניים כחולות. אם זה היה מישהו ממש מכוער, כנראה שהייתי מחזירה לו עם איזה חפץ חד. אבל הוא נראה טוב. אז החלטתי להבליג על הדף המקומט שהוא זרק עליי.

והוא המשיך לחייך. ממש מרוצה מעצמו הבחור. כשהוא ראה שאני לא מתכוונת להתנפל עליו, הוא עבר לשבת לידי.

“שלום לרקדנית האקזוטית”, הוא אמר. מזה?? רקדנית? אקזוטית? על מה הוא מדבר?

“סליחה?”, עניתי. “למה אתה מתכוון?”

“די נו, עכשיו את מנסה לשחק אותה שאת לא זוכרת הא? כמעט אכלת אותי באותו ערב”.

עכשיו בינינו, הרמזים שלו לא ממש עזרו. הוא לא הגבר הראשון ובטח לא האחרון שעשיתי לו עיניים. אבל איפה זה היה? במועדון בתל אביב? אצל החברים של ההורים בכפר סבא? אולי במסיבת הפתעה למיכל לפני חודשיים?

“תתרכזי רגע ותחשבי על בר, הרבה אנשים וכוסית אחת רוקדת מול כולם, עם חצאית שבא לך לקרוע מהגוף המדהים הזה”.

וואו. האסימון נפל. זה הוא! הוא ה’תייר’ החתיך שישב על הבר באילת, בחופשת הסמסטר. הוא ולא אחר! ולחשוב שהייתי בטוחה שהוא מחוץ לארץ. איזו פדיחה.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד. הייתי בהלם טוטאלי. “או! סוף סוף! עכשיו את יודעת על מה מדובר”, הוא אמר בקול מנצח. “ועכשיו אני אקבל את מה שנגזל ממני אז?”, הוא אמר בביטחון, מסתכל לי ישר בעיניים.

אם יש דבר כזה היפנוזה, זה בדיוק הרגע. פשוט לא יכולתי לענות, הייתי קפואה. הוא שלט בי. ונישק אותי. נשיקה ארוכה, נושך לי את השפה התחתונה ובלי בושה מניח יד על השד השמאלי שלי. ואני עדיין בשוק.

הוא המשיך להסתכל עליי עוד כמה שניות ארוכות. אני סוף סוף נזכרתי איך מחייכים ושלחתי אליו חצי חיוך. הסתכלתי עליו במבוכה והצלחתי להגיד: “אז הרשים אותך הריקוד הא?”, מנסה לחבר בין שברי הביטחון העצמי שהתנפצו לכל עבר. “לגמרי. ואני מצפה לראות גם יותר מתחתונים בפעם הבאה”, הוא ענה. ואז קם והלך.

כשסיפרתי את זה לסיגל, היא הייתה בשוק. נכון, היא לא הצטרפה אליי לטיול ההוא, אבל ברור שעדכנתי אותה בכל פרט ופרט. מאז אנחנו מחפשות אותו בכל הקמפוס, אבל עברו שבועיים וזה עדיין לא קרה. יכול להיות שהוא בכלל לא לומד כאן?

כן, לצערי אחרי סמסטר א’ שום דבר לא נגמר ויש עוד אחד כזה כדי להגיע לסוף השנה. אז ניקח נשימה עמוקה ונמשיך. אולי עוד נמצא כאן איזה גברבר חתיך. מי יודע.

ובכל זאת, יש משהו אחד שאני כן אוהבת באקדמיה- כל עניין הוא סיבה למסיבה. אז למה שפתיחת סמסטר לא תהייה כזו? ובכן, גם אצלנו חגגו את פתיחת הסמסטר השני ובאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יודעים לעשות את זה הכי טוב בעולם.

יש בקמפוס שתי בריכות שחייה. וכדי לעשות מסיבה שבאמת יהיה בה שמייח, מה יותר טוב מבנות בביקיני, אלכוהול ומוזיקה טובה? מיכלוש היקרה החליטה להיות חולה דווקא ביום הזה (אני חושבת שזה קשר איכשהו לאקס, אבל לא ניכנס לזה), אז הגעתי למסיבה עם אורית, כוסית לא נורמלית. טוב, אתם יודעים איך זה- כוסיות בדרך כלל באות ביחד…

אם אתם שואלים את עצמכם לגבי מזג האוויר, אז אני אגיד לכם שזו שאלה יפה. ככה: בחרנו את אחד הימים שהתבררו כחמים ביותר בפברואר 2010 (מי היה מאמין), יום שהיה מושלם למסיבת בריכה כזו. ההרגשה הייתה של קיץ.

על כל הפעילויות שעשינו שם אני לא ארחיב, כי זה לא שווה בלי תמונות. למה תמונות חשובות כאן? כי זכיתי בתחרות החולצה הרטובה כמובן- עניין שאני מקווה להפוך למסורת. אני מאמינה שגם זכַרי האוניברסיטה לא יתנגדו למסורת כזו.

מה שאני כן אספר לכם זה מקרה שאפשר להגדיר אותו כמשעשע מאוד, שקרה בשלבים מאוחרים יותר של היום, בתוך הבריכה עצמה. לא נשארו יותר מידי אנשים בבריכה או מסביבה בשעה הזו, משהו כמו שתיים או שלוש בצהרים.

כולם, אבל כווווולם היו שיכורים ברמות מסוימות. גם אני. ואתם יודעים עד כמה זה מתכון מוצלח, נשים ואלכוהול. שחיתי לי להנאתי ולאיטי הלוך ושוב, כשבשלב מסוים שמתי לב שיש מישהו ששוחה לידי. לא הכרתי אותו בשם, אלא רק בפנים.

המשכתי לשחות וכנראה שזה לא מה שהוא תכנן, אז הוא חסם אותי ולא נתן לי להמשיך. נעמדתי מולו.

“מזל טוב על התואר החדש”, הוא אמר, מסתכל לי על החזה. “תודה”, החזרתי לו, חושבת איך להתחמק. הוא התחיל להתעסק שם למטה, ב’אזור החלציים’ כפי שאני אוהבת להגדיר אותו ופתאום החזיק את בגד הים שלו ביד, צוחק, מבסוט ומאושר.

מה הייתה עושה כל בחורה רגילה? אז לא, אני לא ברחתי בצעקות, גם לא הסתובבתי והלכתי. אתם יודעים, כבר ראיתי פה ושם בחורים ערומים וחוץ מזה- הכל קרה בתוך המים. אז מה עשיתי? פשוט שלחתי יד אל המותן, התרתי את הקשר בתחתון שלי והרמתי אותו גם כן לפני הבחור, מוסיפה חיוך של גאווה וניצחון.

הוא היה המום. מרוב הלם הוא כמעט נחנק. לכמה שניות הוא עוד עמד שם אבל אז פשוט הסתובב ויצא מהמים. למזלו, שניות לפני הוא נזכר לשים את הבגד ים. אחרת לא היה נעים…

מאז, בכל פעם שאנחנו נתקלים אחד בשני בקמפוס, הוא משפיל מבט וממשיך הלאה. אפילו לא אומר שלום. טוב, עברו רק שבועיים והוא בטח עדיין קצת בשוק. אולי יום אחד זה יעבור לו ואז יהיה אפשר לפחת איתו שיחה. דווקא נראה לא רע. מי יודע, אולי יום אחד ייצא מזה משהו.