אפשר לחשוב, כולה מדעי החברה, אבל משום מה זה הלך קשה הרבה יותר מבסמסטר הראשון. אבל נו, נעבור גם את זה. אני הרי עדן לא?

חשבתי רבות על מה לספר לכם הפעם, כי היו כמה עניינים, אבל אחרי התלבטויות החלטתי שרובם די משעממים. הרי מהרוב אתם כבר לא תופתעו. הרגלתי אתכם לסטנדרטים גבוהים נראה לי.

אז אספר לכם על ערב מיוחד, ערב שהתחיל בבוקר די מזוויע של מבחן ממש לא פשוט. יצאתי ממנו מותשת, פיזית ונפשית ובעיקר הרגשתי שחסר לי משהו. מהר מאוד הבנתי מה, אבל בכל זאת – זה שידעתי לא עזר לי למצוא.

אלוהים הגדולה, הכל יכולה, היא ששלחה לי את האות מהשמיים. אני בדרך כלל ממש לא מסתכלת על מודעות שתלויות ברחבי העיר. הרי כל מקום פנוי מכוסה בהן. אבל אלוהים הייתה עמי, ודאגה שאני אסתכל בדיוק על המודעה הנכונה – “מסיבת סאדו במרתף”. וואו! התעוררתי. ידעתי פתאום בדיוק מה חיפשתי. ומצאתי.

תראו, זו לא הפעם הראשונה שאני אהיה במשהו כזה. כשהייתי חיילת התנסיתי בעניין כמה פעמים. ככה זה כשאתם בבסיס נידח בדרום, חבורת צעירים חרמנים אש. קשירות, השפלות, כאבים ועונג מטורף – הכל היה שם. אפילו קניתי אז חליפת עור שחורה, כדי להפוך את החוויה לכמה שיותר אמיתית. חכמה שכמוני.

חשבתי לקרוא לסיגל, אבל יש לה לפעמים קטעים כאלו של שמרנות. אז הלכתי לבד.

שתבינו, אני לא מתעלפת מזה. פשוט אוהבת לשלוט. כאב גדול מידי לא עושה לי את זה, השפלונת קטנה פה ושם דווקא כן. ולכן כשנכנסתי, חיפשתי את האדם המתאים. נכנסתי, עשיתי עוד שני צעדים ופתחתי את הרוכסן האלכסוני. ועוד קצת. בכל זאת, צריך למשוך תשומת לב.

זה היה מקום מסודר מאוד, דווקא לא כזה חשוך, עם ספות והרבה מאוד מזרונים מסודרים ומאורגנים מכל צד. מרתף גדול מאוד הם מצאו לעצמם. היו שם לפחות 50 איש ונותר עוד הרבה מקום. את האיש שלי מצאתי עומד על הבר, שותה וויסקי.

חשבתי שאני אוביל אותו ואעשה בו מה שאני רוצה, אבל כנראה שנפלתי על אדם קצת יותר מנוסה ובעל מעמד ממה שחשבתי. הוא הוביל אותנו לחדר נפרד, קטן, שלא היה בו איש. סרקתי אותו במבט חטוף. זה היה חדר עינויים של ממש, תאמינו לי.

הוא עצר אותי והחזיק בשתי הידיים שלי, מאחור. אחיזה מאוד רכה, שלא רמזה כלל על מה שהתרחש לאחר מכן. בתנועות מהירות הוא קשר לי את העיניים וחסם לי את הפה. הוּבלתי בלית ברירה קדימה. הוא קשר את הידיים שלי, מתוחות כלפי מעלה למן מתקן מיוחד. הייתי חסרת אונים.

שמעתי אותו מתרחק ומחפש כלי מסוים. הלב שלי דפק חזק. לכו תדעו מה זה יהיה. ההצלפה הראשונה הייתה כל כך מפתיעה. הטוסיק החמוד שלי…

צרחתי בכל הכוח, אבל בקושי יצא קול. ואז עוד אחת, ועוד אחת. רעדתי. אבל באופן מוזר, גם נהניתי בו זמנית. גם בפעמים שהתנסיתי בזה, לא הרגשתי ככה.

שמעתי אותו מתקרב. הוא פתח את הרוכסן של החולצה שלי עד הסוף ושחרר את הידיים שלי מהמתקן, אבל רק כדי להוריד ממני לגמרי את החליפה. אחרי כמה שניות הייתי שוב קשורה למתקן, הפעם עירומה לגמרי.

“סימנים יפים עשיתי לך שם”, הוא אמר. “רוצה עוד?”

לא ברור למה, אבל הנהנתי בהסכמה. הצלפה נוספת. ועוד אחת. הוא נצמד אליי מאחור, תפס את שני השדיים שלי ושאף אותי אליו בכל הכוח.

“פעם ראשונה שלך כאן, נכון?”, אמר. הנהנתי שוב.

“אז בואי ניתן לך מתנה לפני שנסיים”.

לא הספקתי לחשוב ודילדלו ענק מצא את דרכו לתוך הטוסיק שלי. הוא נצמד אליי שוב, מניח יד מעט מעל לכוס שלי, מוודא שהדילדו נכנס עד הסוף פנימה. הכאב היה משכר. לא ידעתי שאיהנה עד כדי כך. הוא הוציא את הדילדו – והכניס אותו שוב. בבת אחת. עד הסוף. לא יכולתי לשלוט בעצמי וגמרתי. הוא עוד השאיר את הדילדו בתוכי לזמן שנראה ארוך כל כך, ונישק אותי כמעט בכל מקום בגוף.

פתאום הרגשתי אותו מולי, במרחק של כמה סנטימטרים. הוא התיר אותי מהמתקן, הוציא את הדילדו ממני באיטיות וסיים עם מציצה אדירה לצוואר שלי. עד היום, שבוע וחצי אחרי, עוד יש שם סימן אכזרי.

הוא הוציא את החסימה מהפה שלי ואחר כך התיר את כיסוי העיניים. עמדנו קרובים אחד לשני. ‘דווקא בחור יפה מאוד’, חשבתי לעצמי. ‘מעניין מה הוא עושה לחברה שלו…’

איזה כיף לקרוא את התגובות לסיפורים שלי ולדעת שהם מעניינים אתכם. לא חשבתי בכלל שאקבל כזאת אהבה… תמשיכו, זה נותן לי דרייב לכתוב עוד. מבטיחה גם לענות לכם בהמשך באופן אישי. באמת.

ואחרי קטע התודות – לסיפור ממש מעניין שהיה לי לפני כמה ימים. חוויה, שאני לא יודעת אם ייצא לי שוב לעבור. כל כך הרבה תנאים צריכים להתקיים כדי שזה יקרה שנית.

סיגלי בשבוע האחרון כמעט לא נמצאת בבית, אילו שהן בעיות משפחתיות שאני אשאיר בינינו כמובן. לא נעים.

אבל זה אומר שאני צריכה ללמוד עם מישהי אחרת. לבד אני כמעט אף פעם לא מצליחה ואתם יודעים – זו תקופת המבחנים של סוף השנה הראשונה. צריך להשקיע. אז הלכתי אל רעות. גרה לבד הזונה. איזה כיף לה.

למדנו לקורס בפסיכולוגיה (לא אלאה אתכם, זה גם ככה לא מעניין) ועוד היינו בשלבים הראשונים של הלימודים, כשכמויות החומר שעוד יש לשנן עצומות. פשוט לבכות. אי אפשר לדעת מאיפה להתחיל בכלל… מזל שלמדנו ביחד.

בהתחלה למדנו על שולחן העבודה של רעות, אבל נהיה צפוף וחם, אז עברתי למיטה שלה. פעם היא מקריאה ופעם אני. דווקא שיטה טובה כדי לזכור את החומר, אני חייבת לציין. אבל אתם בטח מכירים את זה: אחרי כמה שעות המוח מתחיל לעבור למצב צבירה של עיסה ואין כוח לכלום. ומשם, ככל שממשיך הערב, רק הולכים ושוקעים.
הגיע תורי לקרוא שוב וזה היה קטע ארוך ודווקא די מעניין. שקעתי בתוכו, שוכבת על הבטן. אני קוראת וקוראת ופתאום מרגישה מישהו רוכן מעליי, מתקרב ומסיט את השיער מהכתף שלי. נבהלתי והסתובבתי מהר.

“אהה… זו רק את…”, אמרתי בתמימות כשרעות עוד מעליי. “נבהלתי”.

העיניים שלה נצצו, היא חייכה חיוך שובב אבל גם מתלהב, לא חיכתה יותר מידי – ונישקה אותי! הייתי בהלם. לא התנגדתי ולא החזרתי נשיקה. הייתי קפואה.

והיא המשיכה. החלה לנשק אותי בצוואר ובכתף, מורידה לי את הכתפייה של החולצה ויורדת לכיוון החזה. עכשיו, אני יודעת מה אומרים – שכל אישה היא לסבית במובן מסוים. מסתבר שזה נכון…
ואתם חייבים להבין משהו אחד, שהוא נכון לגבי כל הנשים: הן יודעות לעשות אהבה. רעות התחילה לנשק לי את השדיים וללטף אותן בדיוק בעוצמה וברגש הנכונים. בחיים, שום גבר שהייתי איתו (ואתם יודעים שהייתי עם מספיק) לא גרם לי להרגיש ככה כשעוד לא הגענו לעבודה הרצינית.

ואז היא המשיכה למטה, עוברת בריחוף עם השפתיים על הבטן שלי ופותחת את הכפתורים של הג’ינס. מורידה לי את המכנסיים בעדינות, ואז את התחתונים. והכל כשהיא מביטה בי ישר בעיניים, מחייכת.

כשהיא התחילה להפעיל את הלשון, חשבתי שאני מתפוצצת. איזה תענוג, איזו עבודה. איזו השקעה! אני חושבת שהיא בילתה יותר מעשר דקות שם למטה, גורמת לי לגמור פעמיים, כשאני צועקת כמו שלא צעקתי בחיים.

היא התרוממה פתאום, מסמנת לי לחכות. רק אז שמתי לב שהיא עוד לבושה. היא הורידה את הבגדים, ניגשה לאחת המגירות והוציאה משם דבר שחור וענק. זה לא היה ויברטור או דילדו, אלא משהו שמלבישים על האגן, נקרא ’strap on’ אם אני לא טועה. מה אני אגיד לכם, זו פעם ראשונה בחיי שממש פחדתי לפני שזה התחיל.

היא התקרבה אל המיטה באיטיות, תפסה את שני הקרסוליים שלי כשאני עוד על הגב והרימה את הרגליים שלי למעלה, ישרות. הכוס שלי היה פשוט מולה. והיא נכנסה בבת אחת, לא משאירה סנטימטר מהשחור הזה בחוץ. לא צעקתי – צרחתי מעונג. היא החזיקה את שתי הידיים שלי, נשענת עליי ומכניסה אותו אליי בכל הכוח. זה היה עונג וכאב צרוף, מהסוג שאי אפשר לא לאהוב. אמרתי לכם שבנות יודעות לזיין.

כמות האנרגיה שלה הייתה מטורפת. שתינו התחלנו להזיע, אבל היא המשיכה והמשיכה, מתנשפת ומתנשמת, עד שגמרה גם היא. עד עכשיו לא ברור לי איך זה קרה. אבל מבחינתי זה ממש לא משנה. זה היה הערב הראשון בחיי בו גמרתי חמש פעמים.
אם אני מתחילה לפזול אל המין הנשי? ממש לא. אבל הלוואי שיהיו לנו עוד כמה ערבים ‘לימודיים’ ביחד, לי ולרעות…

איזה כיף! סוף סוף לעזוב את החור ההוא… טוב, כשנמצאים מספיק זמן במקום, מגלים דברים שלא ראינו קודם.

ועכשיו, רחוב פרוג קורא לי! וזו דירה מהממת. הרבה יותר גדולה, מרווחת ועוד יותר קרובה לים. אפשר להגיד שכבר התמקמנו, וזה בדיוק הזמן לספר לכם על עוד חוויה מעניינת. הרי איתי לא צריך יותר מכמה ימים כדי למשוך אש…
בדירה הקודמת הייתה לנו מכונת כביסה. כאן אין. חיסרון אולי יחיד, אבל אפשר להתגבר עליו, במיוחד כשבכל חור בעיר יש מכבסה ציבורית או עירונית – איך שלא יקראו לזה. אז כשנגמרים התחתונים הנקיים, צריך ללכת ולבדוק מה זה אומר.
זה היה באחד מהלילות האלו של יום שישי שבהם נשארתי בבית. וכשלא יוצאים, מרגישים מהר מאוד שצריך לעושת משהו כדי למלא את הזמן. אחרי מקלחת ארוכה, לַק ושיחה על ‘אהבה’ עם סיגלוש, החלטתי שזה הזמן הנכון לכביסה.

וכך מצאתי את עצמי בשעה 12, לבד, עם איזה שש מכונות כביסה ועוד מספר דומה של מייבשים. קצת מאיים למי שלא מכיר. אבל הסתדרתי.

בהתחשב בשעה וביום, ידעתי שלא יהיה אף אחד שם. וצדקתי. זו כנראה הסיבה שירדתי עם כותונת לילה בלבד. כן כן, בלבד. ותו לא. היה קצת קר בדרך, אבל זה לוקח בדיוק דקה, אז לא נורא. בפנים, עם כל המכונות האלו, חמים ונעים.

הכנסתי את הכביסה למכונה לפי ההוראות ושמתי את הכסף (15 שקלים לוקחת החוצפנית ועוד בולעת. אני עושה את זה בחינם…). התיישבתי על כיסא וחיכיתי. רגליים פשוקות, עיניים לתקרה. מחכה.
“גם את החלטת שיום שישי זה הכי מתאים לכביסה?”

כמעט קיבלתי שבץ. שכחתי שיש אפשרות לכך שאנשים עוד יגיעו למכבסה. זה קורה לפעמים, אתם יודעים. וזה היה מפחיד. לא התכוננתי לזה. אחרי שהסדרתי את הנשימה – והתיישבתי בצורה נאותה – הצלחתי לענות לו ב”כן” נבוך.

הוא היה דווקא חמוד.

“מצטער אם הבהלתי אותך. לא חשבתי…”

“זה בסדר”, עניתי לו. הייתי במצב רוח טוב יחסית.
הוא החל להתעסק עם הכביסה שלו, אני בדקתי שהכל בסדר אצלי, לפי הרעש. כאילו שידעתי מה זה אומר.
“את חדשה כאן?” שאל.

“כן, עברנו לפרוג לפני שבוע וחצי”.

“ברוכה הבאה”. הוא הושיט יד כדי ללחוץ את שלי ואני, כמו בסרטים הכי מטופשים שיש, נתקלתי במשהו ונפלתי ישר לזרועות שלו. מטומטמת. אבל זו הייתה תפיסה חזקה כזאת. בטוחה. כמו שאני אוהבת.
חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. ‘גם ככה הכביסה תסתיים רק עוד איזה חצי שעה’, חשבתי לעצמי, ‘יש זמן להשתעשע’. העברתי יד על החזה שלו והתרוממתי מעט, כדי לנשק אותו. הוא כמובן לא התנגד ונישק אותי חזרה.

את היד הימנית הוא הניח על הרגל שלי, על החלק החיצוני של הירך והחל לעלות לכיוון הטוסיק. כשהוא גילה עור חשוף, הוא היה מופתע. אבל רק לרגע.
בתוך שנייה הוא סובב אותי עם הגב אליו, כשאני נשענת על מכונת הכביסה שלי, והיא עדיין עובדת, חמה ורוטטת. יותר טוב מזה? שמעתי את המכנס שלו נופל לרצפה. הוא הרים את הכותונת שלי, אפילו לא התאמץ להוריד אותה ממני – ונכנס. מאחורה. בעדינות, אבל עד הסוף. והיה לו הרבה מאוד מה להציע.

עם כל כניסה שלו נצמדתי יותר אל מכונת הכביסה הרוטטת. הצמדתי אליה את אזור הדגדגן וקיבלתי צעצוע מין נעים – ובחינם. והוא המשיך. זה היה עילאי, לחוות עונג כזה בשני האזורים גם יחד. למזלי, קיבלתי בחור שגם יודע להחזיק. ולענג. ואוי, כמה שהוא עינג אותי באותו ערב.
כשהוא גמר, פשוט נשכבתי על המכונה ולמשך כמה דקות לא יכולתי לזוז. אני חושבת שאפילו צעקתי לקראת הסוף. את ההתנשמויות שלו אני זוכרת עד עכשיו