חודשים על גבי חודשים… ואני ילדת ים, אפילו שהשורשים הם בכפר סבא. אחרת למה לעבור לתל אביב בכלל, הא?

ואם כבר ים, אז רק עם סיגל הנהדרת. המצרכים: קרם שיזוף, מגבת, ענבים (ככה זה, כולם מביאים ענבים לים) וכפכפים. ובגד ים אדום בוהק. סליחה- חוטיני משולשים.

יופי טופי, אפשר לחנוך את הים ולחרוך את העור. הגיע הזמן. גם ככה השיזוף שלי לא משהו.

הלכנו ברגל, הרי זה מאוד קרוב עכשיו.

הי! פתאום נזכרתי שאפילו לא סיפרתי לכם על הדירה החדשה! טוב נו, זה נושא לפוסט אחר, הרי גם פה היו סיפורים מעניינים, איך לא.

רק נגיד שמצאנו מיקום פצצות, ברחוב שנקרא פרוג. דקות ספורות ברגל מחוף גורדון הנפלא. אם עומדים על קצות האצבעות- על כיסא – ועל הגג – אפשר לראות את הים. או שאלו עדיין השמיים. אני אצטרך לעדכן אתכם לגבי זה.

אז אני והסיגלונת יצאנו לנו לדרך, עדיין לא חושפות הכל, אבל בביגוד מינימלי- מכנסי ג’ינס קצרים-קצרים וחולצות T, שלי בצבע לבן כמובן. נו מה, אנחנו מתקרבות למים.

הגענו לחוף השווה בתל אביב לדעתי – בכל זאת, כדורעף חופים ופוצ’יוולי כל קיץ, גברים שריריים וחטובים – ומזיעים – משתכשכים בחול… אני לא צריכה הרבה יותר מזה. אבל לאכזבתנו, הפעם לא היה יותר מידי. אולי כי הגענו באמצע השבוע.

התמקמנו לנו על החוף, שהיה מלא באנשים למרות שזה אמצע השבוע. תפסנו כיסאות והתחלנו להימרח. עדיין לא משקיעות, אבל בכל זאת- שתי כוסיות שמורחות אחת את השנייה בקרם, זו הרי הסיבה שרוב הבנים בכלל מגיעים לאזור. כמות ההערות שקיבלנו בעקבות הפעילות הסמי-אירוטית הזו הייתה פשוט בלתי נגמרת.

ואז הגיע אחד. לא סתם הגיע, אלא חסם לי את השמש. אני לא אוהבת שחוסמים לי את השמש.

“נו, אז מה את מסוגלת לעשות?”, צרח הדביל, בלי שאני מבינה מה הוא רוצה. הזזתי מעט את הכיסא כדי לקבל שוב שמש וכיסיתי את העיניים עם משקפי השמש שלי. כל אדם נורמלי היה מבין. לא הדביל.

“אז מה את מסוגלת לעשות, הא? נו, תגידי”, המשיך היצור להפריע את מנוחתי – ואת מנוחתם של כל המשתזפים ברדיוס של קילומטר משם.

טוב, אתם כבר יודעים למה אני מסוגלת. אבל הוא לא ידע, אז החלטתי להראות לו. קמתי מהכיסא, הסתכלתי ימינה ושמאלה ואיתרתי את מוכר הארטיקים הקרוב ביותר. סימנתי לדביל שיחכה.

קניתי קרטיב לימון (חמישה שקלים שלמים!!) וחזרתי אליו. נעמדתי מולו. קהל החל להתאסף מסביב, סקרן לראות מה אני אעשה. טוב, כולם שמעו אותו צועק בלי הכרה.

נתתי לו את הארטיק, עדיין סגור בעטיפה. והתחלתי במופע. קודם כל הורדתי את החולצה. לאט, בחושניות מוחצנת. פיזרתי את השיער והעברתי בעדינות את היד שלי מהצוואר, לבין השדיים, דרך הבטן ועד לכפתורי המכנס.

התחלתי לפתוח אותם אחד אחד, באיטיות. הורדתי אותם ממני תוך שאני מנענעת את האגן ומצחקקת אליו. הסתובבתי עם הגב אליו, רכנתי קדימה – רגליים ישרות לחלוטין והגב יורד אט אט למטה – כשטוסיק החוטיני שלי מופנה אליו. הנחתי את הבגדים על הכיסא, הצצתי אליו מעבר לרגל השמאלית – והתרוממתי שוב.

הוא כבר היה המום. לא הוציא הגה. אבל זה לא הספיק לי. בכל זאת, שילמתי חמישה שקלים על הארטיק ההוא. לקחתי אותו מהיד שלו (שלא זזה אפילו מילימטר) והתחלתי לקלף את העטיפה, מביטה באיש ההמום ומחייכת.

העטיפה ירדה ואז החלה העבודה החשובה באמת- מציצות ויניקות מכל צד של הקרטיב. ליקקתי אותו לכל האורך, לרוחב, מוצצת אותו מציצות ארוכות ומלקקת בעדינות את הקצה העליון. הכנסתי את הקרטיב כולו לפה – עד כמה שיכולתי – והוצאתי. ושוב ושוב. ושוב.

התכופפתי. הרמתי את העטיפה של הקרטיב, הנחתי לדביל בעדינות על הראש ורצתי לים.

נראה לי ששמעתי מחיאות כפיים מאחוריי

אתם יודעים למי אני מתכוונת, ההוא שאתם אפילו לא יודעים את השם שלו. בפוסט הזה סוף סוף תדעו- וזו גם בשורה.

אבל לפני שאני מתנזרת (חס וחלילה, לא ממה שאתם חושבים), גם הפוסט הזה יוקדש לַבַחור. ככה זה כשאישה רוצה להראות שהיא השולטת. לא סתם אישה- כוסית, עם כל הנתונים המתבקשים. הוא כבר יראה מה זה לשחק עם עדן.

כבר הגעתי למצב שאני יודעת מתי הוא בסביבה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, אבל כשהסתובבתי הספקתי לראות אותו לפני שנעלם. לפחות הבנתי שהוא לומד באוניברסיטה. כבר התקדמות.

כמה ימים אחר כך הייתי צריכה לחפש. הוא עמד מול לוח הציונים, לא ראה אותי בכלל. מרשים לדעת שהוא מתעניין בעוד דברים חוץ מסקס. התקרבתי עד אליו וחיכיתי שיסתובב. פעם ראשונה שאני הפתעתי אותו. והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לברוח.

“רגע, תגיד איך קוראים לך לפחות. זה המעט שאני יכולה לבקש ממישהו שראה כמעט כל חלק בגוף שלי…”

“ג’וש”, הוא פלט, מסתכל לרצפה.

“אז אתה באמת לא מכאן!”, הכרזתי בניצחון.

“אני חושב שלגור בישראל מגיל שנה נחשב שאני מכאן”. אמר והלך.

זה היה המשפט הארוך ביותר שיצא מהפה שלו מאז שנחשפתי אליו. אבל בכל זאת, כל כך הרבה פרטים בשיחה אחת! כבר הרגשתי מנצחת.

אבל עדן הנוקמת לא מסתפקת בזה. היא רוצה עוד. אז היא תקבל.

סיימתי עוד הרצאה מתישה והתכוננתי לתפוס צבע בשמש הנפלאה של מאי ואז, בדרך החוצה שוב ראיתי אותו. ג’וש. יושב לו לבד, נשען על הקיר במסדרון. סריקה מהירה איתרה את נועם, שותפי ללימודי הדיפלומטיה, שישב קרוב לשם עם שני חברים. הטרף אותר, הפיתיון בדרך אליו.

יש כמה דברים שחשוב לדעת לגבי בנים. למשל, שכפתור אחד פתוח בחולצה לא מספיק. צריך לפחות שניים. במיוחד אם יש לָך סחורה שופעת.

“היי נועמוש, מה שלומך?”, התכופפתי אליו, עדיין עומדת, החזייה מאיימת להתפקע והעיניים של נועם תקועות אי שם בתוכה. אפילו לא הייתי צריכה להתחיל לדבר. נועם כבר היה שלי.

“לא הייתי בהרצאה האחרונה ואין לי את החומר” – היד שלי מלטפת לו את הזרוע – “הספקת לכתוב אולי?”

“בטח, הכל אצלי. רוצה לצלם?”. הבוֹק מוציא את הדפים ומגיש לי. אני פוזלת ימינה, לוודא שג’וש מסתכל. ברור שהוא מסתכל.

“אולי תבוא איתי?”, אני משתמשת בדיבור העצוב-נואש שלי. נועם היה על הרגליים תוך פחות משתי שניות.

הכל היה מתוכנן. מכונת הצילום הייתה בדיוק עשרה מטרים בקו ישיר מג’וש. אפילו חלפנו על פניו בדרך אליה. התחלתי להכניס את הדפים למכונה, מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה מכשיר כזה. הגבר שלצידי היה צריך להשתלט על העניינים.

“שימי את הדף ככה”, הורה נועם, עומד מאחורי ומנסה לעזור. הרגשתי את הנשיפות שלו קרובות מאוד אליי. והוא המשיך להיצמד, במיוחד באזור האגן. הרגשתי את ה’חבר’ שלו תופח משנייה לשנייה. מזל שהאדם החליט שכדאי ללבוש בגדים, אחרת הוא כבר מזמן היה בתוכי. זה היה די מגעיל.

אבל הייתי חייבת להמשיך, לשחק את המשחק. סוף סוף ‘הצלחנו’ לצלם, אבל לקחו לו עוד כמה שניות כדי להתנתק ממני. הסתובבתי אליו, הנחתי את שתי הידיים על החזה שלו, מגייסת את החיוך האמין ביותר שיכולתי. “תודה”, אמרתי ונישקתי אותו נשיקה רטובה וארוכה על הלחי.

זה היה כנראה היום המאושר בחייו.

וג’וש? הוא נשאר לשבת שם, ראה כמובן הכל ובטח קינא בלי הפסקה. שיאכל את הלב. נראה לגם שאכפת לי?

ברור שכן.

בלי להודיע, בלי ששמים לב אליו. אם הוא לא היה נוגע בי כמו שהוא נוגע, הייתי בטוחה שמדובר ברוח רפאים או משהו כזה.

זה היה עוד פעם בהרצאה, של אותו מרצה מהפעם שעברה. אחרי חודש הפסקתי לחפש אותו וברגע שזה קרה, הוא בא. התיישב לידי, לא אומר כלום ומחייך. חיוך רחב כזה, מכל הלב, עם העיניים הכחולות האלו נוצצות בטירוף והשיער הבלונדיני המקפץ.

אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.

פתחתי את הפה כדי לדבר והוא ראה את זה כהזמנה לדחוף את הלשון שלו פנימה. לא שסבלתי, הוא מנשק מדהים. אבל בכל זאת. הסכמתי לתת לו ליהנות חצי דקה ואז הדפתי אותו ממני.

“אתה מוכן להגיד לי לפחות איך קוראים לך?”

“תקראי לי איך שאת רוצה, העיקר שיהיה בביגוד מינימלי”.
חצוף. החלטתי להתעלם ממנו בכוונה. כלום אני לא יודעת עליו. לא אם הוא לומד כאן, במה הוא עובד, מה התחביבים שלו, איזה חלק בגוף שלי הוא הכי אוהב… אני פשוט לא אענה לו. זהו. לא משנה מה הוא יעשה.

זה החזיק מעמד בדיוק דקה. טוב, קשה להתעלם ממנו כשהוא מתכופף להרים משהו מהריצפה ובדרך מוצא דרך להכניס שתי אצבעות לכוס שלי. בקושי הצלחתי להחניק את האנחה, שילוב של הפתעה ועונג. והוא המשיך, בכלל לא מסתכל אם המרצה רואה או לא.

והוא ידע מצוין מה לעשות עם העצבאות. תפסתי לו את היד ששיחקה שם למטה, רוצה-לא רוצה שהוא יפסיק. הוא היה אומן. שתי אצבעות אף פעם לא הצליחו לגרום לי להרגיש ככה. העונג הפך לבלתי נסבל כמעט, כשהוא החליט לעלות עוד מדרגה.
תוך שניות הראש שלו היה בין הרגליים שלי. באמצע הרצאה. מול המרצה. כשבאולם לפחות 150 איש. אין לו גבולות. ואם האצבעות שלו היו משהו מיוחד, אין לי הגדרה למה שהוא עשה לי עם הלשון. כל כך ארוכה, כל כך מפותלת, יודעת בדיוק איפה לגעת וכמה ללחוץ. רציתי להתפוצץ.

הוא המשיך בשלו, מחליק יד מאחורי הגב שלי, מכניס אותה לתחתונים ומחדיר את כל האצבע שלו לתוך הטוסיק שלי. וגם שם, לא מפסיק לנוע, להתפתל, להכניס ולהוציא. חשבתי שאני מאבדת את השפיות. לא מבינה איך אף אחד עוד לא הסתובב להבין מה קורה. זה היה סרט פורנו במלוא מובן המילה.
הוא ידע לצפות הכל שניות לפני שגמרתי. פשוט אומן. עם היד החופשייה הוא סתם לי את הפה ונתן לי להתפרק אל תוך כף היד שלו בצעקה חנוקה, שאיש לא שמע. בעדינות הוא החליק החוצה והגוף שלי, מותש ומלא אדרנלין, רצה עוד. ואז המרצה שחרר את כולם. כאילו שהכל תוכנן מראש.
אני נשארתי לשבת, לא מסוגלת לזוז. מתנשמת ומתנשפת, כאילו שהרגע רצתי מרתון. הוא חיכה כמה רגעים, קם, נישק אותי על המצח ופשוט הלך. לא היה בתוכי כוח אפילו לצעוק לו. ואז הבנתי- הוא משחק בי. ועושה את זה מצוין.

עדן, הגיע הזמן שלך להתחיל לפעול. לא ייתכן שהוא יכתיב את הקצב. הוא עוד יראה מי זו עדן האמתית. ויאהב את זה מאוד

למה אנחנו עוברות? שילוב של בעלת בית מציקה והרצון לעבור לאזור יותר שוקק חיים. זה לא שפינסקר כזה נורא, ממש לא. זה בעיקר העובדה שאנחנו מרגישות שאנחנו מפספסות משהו. ובחורה כמוני לא יכולה לתת לזה לקרות.

אז מה עושים בינתיים? מציקים לכל אדם שאפשר ברחוב, כדי לנסות ולאתר מציאה. באינטרנט כלום לא זז, תקופה קשה בלי מבחר. וכשנואשים מנסים הכל. בחורים אוהבים בחורות נואשות.

כל חטאי היה שעמדתי בתור לדואר ושמעתי שההוא לפניי מחפש לקנות שטר חוב. אתם יודעים, הנייר המוזר הזה שעליו חותמים שני ערבים, כדי להבטיח לבעל הבית שהוא יכול להיות רגוע. לא היה להם. הפסיקו למכור את זה בדואר. הוא פנה ללכת, אני שכחתי את התור שלי וניסיתי לתפוס אותו, מושכת לו בשרוול.

הוא היה שקוע בהתחלה בפלאפון ובכלל לא הרים אליי עיניים. מוזר. “אתה נכנס לדירה חדשה?”, שאלתי אותו, בלי לדעת אם הוא יענה לי בכלל. תוך כדי שהוא עונה ב”כן” יבש, הוא הרים אליי את המבט ופתאום הכל אצלו עצר מלכת. לא פלאפון, לא מחשבות אחרות, לא אדישוּת. הוא התעכב כמה שניות טובות על החזה שלי ואז עבר להסתכל עליי.

“למה את שואלת?”, הטון שלו השתנה והיה הרבה יותר נחמד.

“וואו, אנחנו מחפשות דירה כבר חודש ולא מוצאות כלום. חשבתי שאולי שמעת על משהו”.

חיוך ממזרי התפשט על הפנים שלו, כזה שמבין כי מדובר בבחורה שמחפשת עזרה מהאביר המושיע. “תני לי את הטלפון שלך, אני אחזור אלייך אם יהיה משהו”.
חושבים שהוא חזר? בטח, אחרי חמש דקות. “יכול להיות שמצאתי משהו בשבילך. קפצי אליי ואני אספר לך”. קפצתי. גם ככה חמש דקות מהבית, למי אכפת.

הייתה לו דירה מדהימה, דירת זיונים במלוא מובן המילה. היה אפשר כמעט להרגיש מה קורה שם כל לילה. “רוצה לשתות?”, הוא שאל, עדיין מתאפק ומנסה להיות מנומס. “מים קרים”, עניתי, תוך כדי שאני סוקרת את הדירה.
“אז איזו דירה מצאת בשבילי?”, שאלתי.

“זאת שאת נמצאת בה עכשיו”, הוא אמר, בלי למצמץ. “אם היא מוצאת חן בעינייך, תוכלי להישאר פה. שכר הדירה עליי”.

הרגשתי כמו זונה. הוא מציע לי דירה בחינם רק כדי שאשאר איתו? חצוף. קמתי, לקחתי את התיק והלכתי במהירות אל הדלת. הוא היה יותר מהיר ממני.

“הרגזתי אותך? די נו, זה היה בצחוק”. הוא התקרב אליי והזיז לי את השיער מהפנים, מניח אצבע מתחת לסנטר שלי ומרים את הראש שלי אליו. “אל תכעסי”. מתוק.

התקרבנו עוד יותר והוא הצמיד אותי לדלת. הרגשתי את הזין שלו מתחכך לי ברגל, דרך המכנסיים. המשכנו לעמוד ככה כמה שניות, מתנשפים בכבדות, לא עושים שום צעד. כמו שני חתולים במאבק.

הוא תקף ראשון, משתקע בצוואר שלי ויונק את העור. יד אחת נכנסה אל התחתונים, האצבע האמצעית שלו החלה לשחק בדגדגן שלי. זה היה כל כך טוב. את היד השנייה הוא החליק לאט לאט מהגב לעבר הטוסיק שלי. לא האמנתי שזה מה שהוא יעשה, אבל מהר מאוד אצבע נוספת הייתה בתוכי. זה היה מענג. הוא ידע בדיוק איך לגרום לי עונג.

אני פשוט עמדתי שם וחיבקתי אותו. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מזה, בטח שלא לזוז. זה לקח בדיוק חמש דקות עד שגמרתי. זה לא גרם לו להפסיק. הוא הוריד ממני את התיק והתחיל לפתוח את הכפתורים בחולצה שלבשתי. אחד, שניים שלושה… והשד הימני כבר אצלו, מתחיל לינוק. לא כמו ילד קטן, אלא כמו גבר שיודע בדיוק מה הוא עושה. יד שמאל שלו הייתה עדיין בתוך הטוסיק שלי. ונכנסה עמוק עוד יותר.

הוא ניסה להוריד לי את המכנסיים. כאן החלטתי שזה מספיק. הדפתי אותו בעדינות ממני, סגרתי את החולצה, לקחתי את התיק ויצאתי. טוב, הוא לא צריך לקבל הכל בפעם הראשונה. רק חבל שלא ראיתי את הפרצוף שלו מאחורי הדלת הסגורה

עדיין לא סיפרתי לכם אף פעם סיפור מהעבודה שלי בחנות הבגדים בסנטר. ודווקא יש שם המון דברים מצחיקים, אנשים הזויים וכמובן- גברים שווים.

וואו… בתקופה האחרונה נראה לי שיש בתל אביב יותר גברים זרים, חסונים – ובלונדיניים!!! – מאשר גברברי ארצנו. ולמרות שאין לי שום בעיה עם ישראל, תמיד סקרן אותי לדעת מה קורה במכנסיים של החבר’ה מעבר לגבול. שמעתי שזה מאוד מעניין מה שיש להם להציע…

באחד הימים בתחילת השבוע נכנס לחנות זוג, לדעתי משבדיה, גבר ואישה. הוא די גבוה ובלונדיני, היא ממוצעת- אבל מאוד יפה. הם נראו ממש מאוהבים ולי צבט הלב. מה, לא מגיע לי גם קצת?

הם הסתובבו בחנות די הרבה זמן ואני טיפלתי בהם. שמתי לב שהגבר שם את היד שלו כל הזמן על הטוסיק של חברה שלו, אבל כשהיא לא הייתה רואה, הוא הסתכל עליי. כמה פעמים ולא במקרה. ראו שהוא מחפש אותי.

ההזדמנות שלי הגיעה כששכנעתי סוף סוף את הנודניקית הזאת (טוב נו, לא כזאת נודניקית. אבל היא הפריעה!) למדוד משהו. איזו שמלה קצרה ודקה כזו, כמוה. היא נכנסה לתא ההלבשה והוא הסתכל עליי, מחייך. יכול להיות שבמקרים אחרים הייתי יותר זהירה, אבל ממש נדלקתי עליו. התקרבתי וליטפתי את היד שלו ושאלתי אם זו חברה שלו. הוא הנהן.

התקרבתי אליו עוד יותר, אבל הנודניקית קראה לו לעזור לה. מעצבנת כזאת.

חייבת להיות עוד הזדמנות, אחרת אני אשתגע. אתם בטח כבר יודעים שכשאני רוצה, אני משיגה.

ואז צץ במוחי רעיון. הבנתי את הכיוון של החברה המיותרת שלו והתחלתי להפציץ אותה בבגדים בסגנון. ידעתי שזה יעסיק אותה ושהיא בכלל לא תשים לב איפה הוא בזמן שהיא מודדת בגדים. ככה זה נשים.

לפני שהיא נכנסה למדוד שוב, שאלתי אותו, כשהיא שומעת כמובן, אם הוא רוצה למדוד גם כן משהו. הוא הסכים. זרקתי עליו את הדבר הראשון שמצאתי, ווידאתי שהיא עוד בתא ההלבשה- ונכנסתי איתו לשם.
לא נתתי לו זמן לחשוב וישר הורדתי את החולצה. הוא דווקא לא היה מופתע ונישק לי את הצוואר ותוך כדי פתח את החזייה – ביד אחת. אומן. הוא החל לנשק את השדיים שלי, נכנס עמוק ביניהם ודחף יד אחת לתוך המכנסיים שלי. התאפקתי לא להוציא קול.

בתוך שנייה הייתי עם התחתונים לקרסוליי. הוא הוריד את המכנסיים שלו, אפילו בלי להיפטר מהחולצה. כנראה היה רעב. והיה לו כלי שיכול לפאר כמה חיות בר גדולות.

חיכיתי לראות מאיפה זה יבוא. בערתי מבפנים, התרגשתי והתחרמנתי ברמות שלא הגעתי אליהן מזמן. הוא שוב תפס את השדיים שלי ואז הרים אותי מהאגן. שחררתי את אחרון הבגדים ממני וכרכתי את הרגליים שלי סביבו. הוא נכנס כל כך בעדינות, אבל זה הרגיש כאילו הזין שלו לא נגמר. וואו. הוא היה ארוך ממש. ועבה.

כאן העדינות שלו נגמרה. הוא התחיל לזיין אותי בקצב מטורף, מכניס את כל הזין שלו לתוכי, בקצב מטורף. פלטתי אנחה, כי לא יכולתי יותר. הוא שם לי יד על הפה, כדי שאף אחד לא ישמע והצמיד את הראש שלי לקיר של התא והמשיך. התחרמנתי עוד יותר.

והוא בשלו, כאילו יש לו כוח להמשיך ככה עד מחר. כשהוא גמר בתוכי, זו הייתה אחת התחושות הטובות ביותר שהיו לי. אי אפשר לתאר את זה.
בחוסר רצון מופגן נפרדנו אחד מהשנייה. הוא הסדיר את הנשימה, הסתכל עליי עוד פעם אחת, ארוכה וממושכת, נישק לי את השד השמאלי ויצא. לא שמעתי מה הנודניקית שלו אמרה, אבל היא נשמעה עצבנית. נו, לא נורא. הוא תמיד יכול לבוא לגור אצלי

זה היה פשוט מטורף. מי חשב שהוא יופיע ככה פתאום? הוא לא אמור להיות תייר בכלל?

טוב טוב, בואו נעשה סדר. אני יודעת, לא ממש הייתי פה בזמן האחרון. זה שילוב של הרבה מאוד לימודים (מה לעשות, קשה לי קצת) וקצת חוסר חשק… זה לא אתם, זה אני.

אבל הנה אני פה שוב ובפי סיפור שלא תאמינו שקרה באמת. הגעתי לשיעור בבניין נפתלי שלנו, של מדעי החברה, 10 בבוקר. בשבילי זה עוד מאוחר ולא ממש התאוששתי עדיין מהפרידה הכואבת מהשמיכה. אבל זה מה יש.

התיישבתי באחת השורות מאחור, כמו שאני אוהבת והרהרתי במחשבה העמוקה מתי אני חוזרת היום לישון. המסקנה הייתה די כואבת. התחלתי לקשקש במחברת שלי כדי להעביר את הזמן, לא ממש מקשיבה למרצה.

ואז פגע בי משהו בראש, מצד ימין. הסתכלתי ימינה וראיתי, במרחק של חמישה מושבים ממני מישהו מחייך. בלונדיני מחייך. ועיניים כחולות. אם זה היה מישהו ממש מכוער, כנראה שהייתי מחזירה לו עם איזה חפץ חד. אבל הוא נראה טוב. אז החלטתי להבליג על הדף המקומט שהוא זרק עליי.

והוא המשיך לחייך. ממש מרוצה מעצמו הבחור. כשהוא ראה שאני לא מתכוונת להתנפל עליו, הוא עבר לשבת לידי.

“שלום לרקדנית האקזוטית”, הוא אמר. מזה?? רקדנית? אקזוטית? על מה הוא מדבר?

“סליחה?”, עניתי. “למה אתה מתכוון?”

“די נו, עכשיו את מנסה לשחק אותה שאת לא זוכרת הא? כמעט אכלת אותי באותו ערב”.

עכשיו בינינו, הרמזים שלו לא ממש עזרו. הוא לא הגבר הראשון ובטח לא האחרון שעשיתי לו עיניים. אבל איפה זה היה? במועדון בתל אביב? אצל החברים של ההורים בכפר סבא? אולי במסיבת הפתעה למיכל לפני חודשיים?

“תתרכזי רגע ותחשבי על בר, הרבה אנשים וכוסית אחת רוקדת מול כולם, עם חצאית שבא לך לקרוע מהגוף המדהים הזה”.

וואו. האסימון נפל. זה הוא! הוא ה’תייר’ החתיך שישב על הבר באילת, בחופשת הסמסטר. הוא ולא אחר! ולחשוב שהייתי בטוחה שהוא מחוץ לארץ. איזו פדיחה.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד. הייתי בהלם טוטאלי. “או! סוף סוף! עכשיו את יודעת על מה מדובר”, הוא אמר בקול מנצח. “ועכשיו אני אקבל את מה שנגזל ממני אז?”, הוא אמר בביטחון, מסתכל לי ישר בעיניים.

אם יש דבר כזה היפנוזה, זה בדיוק הרגע. פשוט לא יכולתי לענות, הייתי קפואה. הוא שלט בי. ונישק אותי. נשיקה ארוכה, נושך לי את השפה התחתונה ובלי בושה מניח יד על השד השמאלי שלי. ואני עדיין בשוק.

הוא המשיך להסתכל עליי עוד כמה שניות ארוכות. אני סוף סוף נזכרתי איך מחייכים ושלחתי אליו חצי חיוך. הסתכלתי עליו במבוכה והצלחתי להגיד: “אז הרשים אותך הריקוד הא?”, מנסה לחבר בין שברי הביטחון העצמי שהתנפצו לכל עבר. “לגמרי. ואני מצפה לראות גם יותר מתחתונים בפעם הבאה”, הוא ענה. ואז קם והלך.

כשסיפרתי את זה לסיגל, היא הייתה בשוק. נכון, היא לא הצטרפה אליי לטיול ההוא, אבל ברור שעדכנתי אותה בכל פרט ופרט. מאז אנחנו מחפשות אותו בכל הקמפוס, אבל עברו שבועיים וזה עדיין לא קרה. יכול להיות שהוא בכלל לא לומד כאן?

אני רוצה להתנצל, מעומק הלב, על ההזנחה הפושעת. כבר יותר משבועיים שלא כתבתי פה וכל יום שעבר הציק לי יותר. אני, עדן, לא עומדת בהבטחות שלי? לא מתאים.

אז לכל קוראיי: סלחו לי, פשוט הסמסטר השני באמת יותר קשה מהראשון. אולי עוד לא התרגלתי לאינטנסיביות הזו, הרי מאז 18 לא נגעתי בשום חומר לימודי. יכול להיות. אבל בכל זאת קשה לי.

טוב, עדיין, גם כשקשה צריך לדעת ליהנות ואמנם לא מצאתי זמן לכתוב לכם, אבל בכל זאת יצאתי פעמיים או שלוש למועדון. טוב, ארבע. אבל זה עדיין מעט מאוד לי ולסיגל (זוכרים? מהפוסטים הראשונים?) בתקופה של שבועיים.

לפני שבוע בערך, שישי בערב, הרצון שלי להתפרק היה גדול מאוד. לא יכולתי כבר לשבת וללמוד – ועוד בשישי בערב. זה יותר מידי. הרמתי טלפון לסיגלוש עוד בצהרים והכנתי אותה ליציאה. היא אמרה שבת דודה שלה תבוא גם. “בשמחה”, אמרתי. “שלישייה זה תמיד טוב”. ומיכל יודעת את מי להביא. רק מישהי שנמצאת בקלאסה שלנו. ודנה בהחלט הייתה כזו. שוב העיניים יהיו לאזור אחד בלבד כל הערב.

נו טוב.
יצאנו לפאב קטן ונחמד בבן יהודה. מקום צפוף, מלא באנשים, כמו שאני אוהבת

לא נלאה אתכם בפרטי לבוש יותר מידי, רק נגיד שהייתי עם חצאית מיני (האמ-אמא של המיני) שחורה, חגורה שחורה רחבה וחולצה כזאת עם צווארון גדול ופתוח.

התיישבנו על הבר, במקרה היו שלוש המקומות פנויים אחד ליד השני. התחלנו להתקשקש, עושות עיניים ובודקות מישהו פוטנציאלי. מהר מאוד שמתי לב שמשמאלה של דנה ישב מישהו שנראה די עצבני ונראה לי שזה היה בגללנו.

הוא דווקא נראה די טוב, לא רזה ולא שמן, גבוה, זיפים, עם שיער טיפה ארוך. וכועס. הייתי חייבת לברר מה הבעיה איתו.

“היי בחור”, אמרתי. “הכל בסדר? אתה כועס עלינו?”

ציפיתי להפתעה בתגובה שלו, אבל הוא היה מאוד ישיר. “ברור! אני וחבר שלי יושבים פה כבר שעה ופתאום אתן מגיעות, אז צריך לקום ולפנות לכן את המקום? לא נראה לי!”.

“תראה… לא התכוונו… אתה מבין…?”, ניסיתי להסביר, לא בהצלחה יתרה.

“יודעת מה? תמצצי לי!”.

וואו. זה היה בוטה. אם ציפיתי שהוא יהיה מופתע, אני זו שיצאתי מופתעת. לא היה לי מה להגיד, באחת הפעמים היחידות בחיי.

בהתחלה חשבתי לעזוב את זה ולחזור לשבת, אבל כמו שאמרתי קודם- רציתי להתפרק. הסתובבתי חזרה אליו, החזקתי לו את היד ולחשתי לו באוזן “בוא איתי”. לא היה שום סיכוי שהוא יתנגד.

משכתי אותו איתי אל הקומה העליונה ולשמחתי גיליתי שהשירותים פנויים- וגדולים מאוד. הוא עדיין לא הבין מה אני רוצה בדיוק, אז נעלתי מאחורינו את הדלת של אחד התאים. התחלתי לפתוח לו את החגורה ואת המכנס, כפתור אחר כפתור ושלפתי אותו החוצה. הוא כבר היה במצב של עירנות מלאה. אמרתי לו “זה מה שרצית- אז בבקשה”.

התכופפתי והתחלתי למצוץ לו. בעדינות אבל במהירות, מכניסה את כל הזין שלו לתוך הפה שלי, מוצצת ומביאה לו ביד באותו הזמן. ממש כמו מקצוענית. הייתה לו לצערי סיבולת לא קטנה ולקח זמן עד שזה הגיע.

הרגשתי שהוא הולך לגמור, הוצאתי את הזין מהפה שלי, סובבתי אותו לאסלה והמשכתי להביא לו ביד, כשאני מאחוריו. הוא גמר כל כך בכיף… קצת קינאתי בו.

סובבתי אותו מעט אליי, נישקתי אותו על הלחי ויצאתי, משאירה אותו שם עם המכנסיים למטה. הגעתי אל מיכל ודנה, אמרתי “יאללה, הולכים” וסיימתי עוד ערב מרוצה. אני בטוחה שהוא מחפש אותי עד היום.

כן, לצערי אחרי סמסטר א’ שום דבר לא נגמר ויש עוד אחד כזה כדי להגיע לסוף השנה. אז ניקח נשימה עמוקה ונמשיך. אולי עוד נמצא כאן איזה גברבר חתיך. מי יודע.

ובכל זאת, יש משהו אחד שאני כן אוהבת באקדמיה- כל עניין הוא סיבה למסיבה. אז למה שפתיחת סמסטר לא תהייה כזו? ובכן, גם אצלנו חגגו את פתיחת הסמסטר השני ובאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב יודעים לעשות את זה הכי טוב בעולם.

יש בקמפוס שתי בריכות שחייה. וכדי לעשות מסיבה שבאמת יהיה בה שמייח, מה יותר טוב מבנות בביקיני, אלכוהול ומוזיקה טובה? מיכלוש היקרה החליטה להיות חולה דווקא ביום הזה (אני חושבת שזה קשר איכשהו לאקס, אבל לא ניכנס לזה), אז הגעתי למסיבה עם אורית, כוסית לא נורמלית. טוב, אתם יודעים איך זה- כוסיות בדרך כלל באות ביחד…

אם אתם שואלים את עצמכם לגבי מזג האוויר, אז אני אגיד לכם שזו שאלה יפה. ככה: בחרנו את אחד הימים שהתבררו כחמים ביותר בפברואר 2010 (מי היה מאמין), יום שהיה מושלם למסיבת בריכה כזו. ההרגשה הייתה של קיץ.

על כל הפעילויות שעשינו שם אני לא ארחיב, כי זה לא שווה בלי תמונות. למה תמונות חשובות כאן? כי זכיתי בתחרות החולצה הרטובה כמובן- עניין שאני מקווה להפוך למסורת. אני מאמינה שגם זכַרי האוניברסיטה לא יתנגדו למסורת כזו.

מה שאני כן אספר לכם זה מקרה שאפשר להגדיר אותו כמשעשע מאוד, שקרה בשלבים מאוחרים יותר של היום, בתוך הבריכה עצמה. לא נשארו יותר מידי אנשים בבריכה או מסביבה בשעה הזו, משהו כמו שתיים או שלוש בצהרים.

כולם, אבל כווווולם היו שיכורים ברמות מסוימות. גם אני. ואתם יודעים עד כמה זה מתכון מוצלח, נשים ואלכוהול. שחיתי לי להנאתי ולאיטי הלוך ושוב, כשבשלב מסוים שמתי לב שיש מישהו ששוחה לידי. לא הכרתי אותו בשם, אלא רק בפנים.

המשכתי לשחות וכנראה שזה לא מה שהוא תכנן, אז הוא חסם אותי ולא נתן לי להמשיך. נעמדתי מולו.

“מזל טוב על התואר החדש”, הוא אמר, מסתכל לי על החזה. “תודה”, החזרתי לו, חושבת איך להתחמק. הוא התחיל להתעסק שם למטה, ב’אזור החלציים’ כפי שאני אוהבת להגדיר אותו ופתאום החזיק את בגד הים שלו ביד, צוחק, מבסוט ומאושר.

מה הייתה עושה כל בחורה רגילה? אז לא, אני לא ברחתי בצעקות, גם לא הסתובבתי והלכתי. אתם יודעים, כבר ראיתי פה ושם בחורים ערומים וחוץ מזה- הכל קרה בתוך המים. אז מה עשיתי? פשוט שלחתי יד אל המותן, התרתי את הקשר בתחתון שלי והרמתי אותו גם כן לפני הבחור, מוסיפה חיוך של גאווה וניצחון.

הוא היה המום. מרוב הלם הוא כמעט נחנק. לכמה שניות הוא עוד עמד שם אבל אז פשוט הסתובב ויצא מהמים. למזלו, שניות לפני הוא נזכר לשים את הבגד ים. אחרת לא היה נעים…

מאז, בכל פעם שאנחנו נתקלים אחד בשני בקמפוס, הוא משפיל מבט וממשיך הלאה. אפילו לא אומר שלום. טוב, עברו רק שבועיים והוא בטח עדיין קצת בשוק. אולי יום אחד זה יעבור לו ואז יהיה אפשר לפחת איתו שיחה. דווקא נראה לא רע. מי יודע, אולי יום אחד ייצא מזה משהו.

סוף סוף אפשר לנוח, לשכוח מהמבחנים ומההרצאות המשעממות. ולרדת לאילת.

כן כן, לאילת. בכל זאת, מדובר כאן בסטודנטית. לחצות את גבולות הארץ קצת גדול עליי כרגע. אז קפצתי לאילת. ושכולם יקפצו לי.

נו, מסתבר שאילת בפברואר דווקא לא כזאת ריקה. יש פעילות, יש אנשים ויש בעיקר תיירים. גברים. חסונים ובריאים. מתכון מושלם לעדן ומיכל, בדרך לערבים מלאי שטויות. אני אספר לכם כאן על אחד מהם ואולי בהמשך נשתף אתכם בעוד כמה.

הגענו לאילת במוצאי שבת, סביבות השעה שמונה בערב ככה. מיכל התותחית הביאה את האוטו שלה, נהגנו חצי-חצי בדרך ודווקא היה קל בצורה מפתיעה. ‘נחתנו’ במלון מג’יק סאנרייז, ליד הקניון (בעצם, הכל שם זה ליד הקניון. חוץ מהנסיכה). יופי של חדר קיבלנו, ביחד. והלכנו לישון.

קמנו מוקדם בבוקר ויצאנו כמובן לשופינג. זה נראה היה כאילו הם אף פעם לא ראו בחורות. כמה עיניים, כמה מבטים. מזל שבאתי עם המחשוף. בכל זאת, מיכל יכולה לגנוב את כל ההצגה. עצרנו למונית וקרצתי למיכל, מפגינה מולה את היכולות שלי. התכופפתי לחלון, רוב הסחורה מוצגת בפני הנהג ושאלתי כמה יעלה לנו עד למצפה התת ימי. מעניין למה הוא החליט לקחת רק עשרה שקלים…

הסתובבנו והסתובבנו, מחכות שהערב כבר יגיע. מה, ביום הראשון באילת לא נצא? אז העברנו את הזמן והערב אכן הגיע בסוף. בחרנו פיק אפ בר שהוא מן מסעדה כזו ביום, משהו שנראה מעולה. הכניסה הייתה בעיקרון לגילאי 26+, אותנו אפילו לא שאלו.

הופתעתי לראות שהיו שם דווקא הרבה נשים. ציפיתי לאוכלוסייה גברית יותר, אבל זה לא ממש שינה לי. המוזיקה הייתה טובה, מקפיצה כזו שלא נותנת לשבת בשקט.

אז הזמנו לשתות. לשתינו מספיק מעט מאוד אלכוהול בשביל לתפוס ראש, אבל באותו ערב זה היה יותר מזה. הרבה יותר מזה. הפסקתי לספור בוודקה רד בול השלישית והברמן עוד דחף לי על הדרך בירה. כנראה חשב שייצא לו משהו מזה. גם נתתי לו לחשוב ככה.

לא יודעת בדיוק מתי זה היה, אולי הפסקול של חופשיות על הבר בדיוק התנגן, אבל איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת על הבר, משתוללת ונהנית מכל רגע. מסתבר שכשאת עם חצאית קצרה, על הבר, זה מושך תשומת לב. וזה רק דירבן אותי להמשיך.

בקצה הבר ישב גבר שדווקא לא ממש שם לב אליי. או לפחות זה מה שהוא ניסה לשדר. בלונדיני, עיניים כחולות, לא משלנו בקיצור. הייתי חייבת למשוך את תשומת ליבו. התהלכתי על הבר ונעמדתי ברגליים מעט פשוקות ממש מעליו. והתחלתי לזוז כמו חשפנית. נגעתי בעצמי, הכנסתי יד מתחת לחולצה, חייכתי והצבעתי עליו. הוא הסתכל עליי, מהופנט. השגתי את שלי. חזרתי למרכז הבר, נעזרתי באחד הגברים כדי לרדת, זוכה למחיאות כפיים סוערות (כמה מהן אפילו נשיות) על כמה דקות נפלאות על הבר.

הלכתי לכיוון השירותים כשיד גברית חסמה את דרכי. הבלונדיני. הוא ניסה להצמיד אותי לקיר ולנשק אותי אבל התחמקתי. “לא הלילה חמוד”, אמרתי והמשכתי ללכת.

חזרנו למלון, זרוקות אך מאושרות. זו הייתה שינה מעולה. הבלונדיני היה הנושא המרכזי של החלומות שלי באותו לילה, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת